איך אומרים פות ברבים?

noun_678895_ccהצרה התחילה לפני כמה שנים, מאוחר בלילה, בעיצומו של בר.

השאלה הייתה השאלה הקלה והקשה מכל: איך אומרים ״פות״ ברבים?

מאז אותו ליל עיוועים גורלי, חזרה ופקדה השאלה מפגשים רבים, לרוב בסביבת אלכוהול, תמיד בקרב חברים, תמיד בקבוצה מעורבת. לנצח נשלפו אותן תוצאות חיפוש, אותם טיעונים נחרצים העומדים על כרעי תרנגולת, ואף אחד מאתנו, משכילים ועמי־ארצות, לא חשב לפתוח מילון. כי מי בכלל מביא מילון לבר, ומנגד, מי זוכר שאלות של שתיים בלילה כשהוא מתעורר בראש הולם על הספה, מרחק נגיעה ממדף הספרים?

שאלת לשון פשוטה זו, שאלה של מה בכך, כמו הוויכוח הנפוץ בדבר הדרך הנכונה לבטא ״צהריים״ (אחסוך לכם: הדרך הנכונה היא ״צוהוריים״), התגלתה במשך השנים כנייר לקמוס ערמומי. כי השאלה אינה באמת ״איך אומרים פות ברבים״, אלא ״באיזה ביטחון אתה מוכן להילחם על טענה שאתה לא מבסס על כלום״.

וכך, מחוזקים בשיכר ועיוורים לתהומות אי־הידיעה, פעם אחר פעם בברים בכל העיר, מצאתי את עצמי בלבה של סערה סביב נושא אשר, מלבד ההתנצחויות הפוליטיות החריפות ביותר, אין שני לו בהצתת אמוציות נפיצות בקרב הנוכחים.

האם אומרים ״פותיות״, כמו אותיות, שהרי ״פות״ היא בוודאי כמו ״אות״ (תו במילה)? או שמא ״ פּוֹתוֹת״, שהרי כמו ״אות״ (סיגנָל) גם ״פות״ הוא זכר? מחנה אחד מחזיק עד המוות בדעה כי אם כבר ״פות״ הוא זכר, הרי שיש לומר ״ פוֹתים״; המחנה היריב טוען בתוקף דווקא ״פוותות״, כמו ״שוורים״. למה? מישהו מציע דיפתונג, ומושתק מיד. אף אחד לא ממש זוכר את הסיבה לכך שכך בהחלט אומרים, אך באוויר שורה הוודאות מעבר לכל ספק שהסיבה ההיא, תהא אשר תהא, היא שרירה וקיימת ואין בלתה. בוודאי, פוותות – או פותים, או לכל הפחות לא ״פותיות״, זה בטוח.

ובין גירסה אחת לאחרת, את האוויר המחניק־ממילא מפלחות שאלות טפלות, הניתזות מבין סדקי הוויכוח בעיקר כדי לאוורר את המוחות המאומצים: באילו סיטואציות נדרש אדם להתייחס לצורת הרבים של פות? בבורדל? בבואך לגדל תאומות? בכנס גניקולוגיה? מדוע אין באינטרנט תשובה פשוטה וזמינה? כמה מבין הנוכחים שלחו באישון לילה שאילתא בעלת אופן מיני לאקדמיה ללשון עברית? ולמה האקדמיה מעולם לא ענתה? האם יש לה מסנן אוטומטי לשאלות המכילות מילים גסות, או לחילופין כאלו הנשלחות לפנות בוקר? האם כבר יש מילה עברית לשליחת מסרונים בעודך בגילופין? למה אין מילה טובה ל״אקסית״? במה הם מתעסקים שמה כל הזמן באקדמיה ההיא אם לא במציאת מילים חדשות לרגעים כאלה בדיוק? למה המילונים העבריים הגדולים, דוגמת אבן־שושן או ספיר, לא מספקים לציבור גרסה מקוונת?

אה, מגלה אחד, מאלה ששתו פחות, דווקא יש. הנה, מילון ספיר המקוון, בעריכת איתן אבניאון. הרוחות מיד מתלהטות שוב: למה הוא לא עלה בגוגל כששאלנו איך אומרים פות ברבים? על מי אפשר לסמוך בעולם הזה? אך הפיכח ממהר להשקיט: רגע, אני מכניס את החיפוש.

אה, תראו, הנה.

דממה נופלת על הבר. תוך שניות המסך הבוהק עובר מיד ליד, מאיר בתורו לסת שמוטה אחרי לסת שמוטה. על התשובה הזו לא חשבו אפילו אלה מבינינו שהשלימו תארים מתקדמים בתרגום, ברפואה, בלשון המקרא.
איך אומרים פות ברבים?

פּוּתוֹת.

זה ממש שם, במילון ספיר, במילון אבן שושן, ועכשיו, אם אלי האלגוריתם יהיו בעזרנו, גם בראש תוצאות החיפוש. מעכשיו, אי שם בעומקו של איזה בקבוק, תוכלו לשלוף את הטלפון ולהאיר את עיניי חבריכם באור תכלכל. פחחחח, מה, אתם לא יודעים? פּוּתוֹת. ברור, ברור.

☜ פורסם לראשונה באלכסון

לאהוב את בלייזר

[בקיץ 2013 התפרסם בבלייזר ספיישלון של "דברים שאנחנו מנסים לאהוב ולא מצליחים". כתבו על ברוס ספרינגסטין, על הים התיכון, דברים כאלה. אני כתבתי על בלייזר עצמו. הם פרסמו את זה]

פעם אהבתי את בלייזר אהבת נפש. הוא גרם לי להרגיש דברים שאף מגזין לא גרם לי להרגיש קודם. הוא הצחיק אותי, הוא – שיט, בעצם הוא בעיקר הצחיק אותי. בחודשים מסוימים הייתי קורא רק את כיתובי התמונה לאורך כל המגזין ונקרע מצחוק. אבל מאז המגזין השתפר, ואני התבגרתי, ונפער בינינו פער – פער שמקשה עליי לאהוב אותו, את הבאר הזאת שאליה אני יורק ממש במילים אלו.

יש לי בעיה עם בלייזר. ויש לי בעיה עם זה שיש לי בעיה עם בלייזר. הקונפליקט מתחיל בזה שחלק גדול מאוד מכתבות המגזין הכי טובות שנכתבו בעברית בעשור האחרון התפרסמו בבלייזר. זה לא מגזין גרוע, זה מגזין עם ביצים, ועם עורכים וכותבים שיודעים לשים על נייר כרומו 2,500 מילה שיגרמו לך לצחוק, לחשוב, להתרגש ולפעמים אפילו להתכווץ בכאב או למחות דמעה כשאף אחד לא מסתכל. את זה אף אחד בארץ לא עושה טוב כמו בלייזר. היה קל יותר לו חשבתי שמדובר פשוט במגזין גרוע. אז לא היה שום קונפליקט, והחיים ללא קונפליקטים הם חיים קלים יותר – גם אם לא בהכרח טובים יותר.

בנוסף לבלייזר, אני מנוי גם על Esquire (זה המגזין שבלייזר תמיד רוצים להיות ותמיד יוצא להם Maxim), ואני חייב רגע להשוות גדלים. על שלושת השערים האחרונים של Esquire הופיעו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומאט דיימון, וכל אחד מהם זכה לכתבה נרחבת, רצינית, בגובה העיניים, על החיים כשאתה הגבר שכולם רוצים להיות. למרות הגברים על השער, לא מדובר במגזין לבחורות אלא במגזין לגברים, גברים שלא מפחדים להודות שיש להם חלומות גדולים יותר מציצים, ולשים את החלומות האלה על השער. לא סתם המוטו של Esquire הוא "הגבר במיטבו".

לבלייזר אין מוטו מאז שמחקו את "כל מה שמעניין גברים" מהכותרת כי כנראה הבינו שבלייזר הוא גם מגזין לבחורות וגם לא תמיד כזה מעניין. על שלושת השערים האחרונים של בלייזר הופיעו נשים שהתרומה הכי גדולה שלהן להיותו של הגבר במיטבו היא האשלייה שהוא יכול לגרום לנשים הכי יפות בארץ להתפשט אם הוא מנוי למגזין. לא משנה לאיזה מגזין, כי על דוכן העיתונים בפיצוצייה קשה להבדיל בין בלייזר, "את" ו"עולם האישה". כולם נראים כמו מגזיני נשים, רק שבלייזר הוא מגזין נשים לגברים. חוץ מכתבות מעולות ולא מספיק תכופות, כמו החקלאי המחוספס בגליון הקודם, בלייזר מתעסק בכל מה שסטריאוטיפי לגברים ולא במה שמעניין גברים באמת. מגזין גברים על מכוניות, פיצוצים, בחורות וכדורגל הוא לא שונה בהרבה ממגזין נשים על בגדים, דיאטות, יחסים ומתכונים. אם אתם מכירים בחורה שכל עולמה מסתכם בארבעת הדברים האלה, תסכימו איתי שהיא בחורה שלא תרצו לשבת איתה לבירה. אם בלייזר היה בן אדם אמיתי, האם הייתם רוצים לשבת איתו לבירה?

בשנה הבאה בלייזר יחגוג בר מצווה. זה זמן מצוין בשבילו להתבגר, לזנוח כמה מהקבעונות הילדותיים ולהעיז לעסוק לעומק, עם כל היכולות המגזיניות המעולות שרכש, בנושאים שמעסיקים גברים אמיתיים, גברים במיטבם.

בחן את עצמך: כמה היפסטר (או סחי) אתה?

לא מזמן חגגתי יום הולדת די עגול והזמנתי חבורה די גדולה של חברים לאחר-צהריים של בירה, עוגה, וצפייה קבוצתית בפוטנציאל של חיי ההולך ומתכלה. המפגש הזה בין קבוצות חברים ממקומות ומשלבים שונים בחיי התגלה ככמעט נפיץ, כי מתברר שהפכתי לנקודת חיבור בין שתי קבוצות חברתיות שביומיום עושות הכל כדי לא להתערבב: היפסטרים וסחים.

במקום שהמצב יתפוצץ, הוא גרם לי להבין משהו מדאיג על החברה שבה אני חי, ואפילו הוביל אותי להתחלה של החלטה. אבל יהיה קשה להמשיך את הטור הזה בלי לעצור רגע ולהסביר מה זה סחים ולמה זה כל-כך חשוב.
להמשך הפוסט ←