גבר הולך לאיבוד בין 3000 סחים באמפי קיסריה

זה ערב קיץ חם, ועשר ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת עומדות מחוץ לכניסה 7 לאמפי קיסריה ומדברות ספרדית קולנית מהר ומהאף. כולן בגופיות קצרות וחלקן יפות מאוד, אז קשה להתעלם מנוכחותן ולא לתהות מה דה פאק מחפשות ארגנטינאיות בנות עשרים וקצת במופע של שלמה ארצי בקיסריה. הן בבירור לא גדלו בישראל, וגם אם נניח שהן מבינות עברית – והן לא נתנו אף סיבה להניח את זה, עם הספרדית המתגלגלת וההתעלמות מהמתרחש סביבן – הן צעירות וזרות מכדי שיהיו מעריצות של שלמה ארצי, מהסוג שמשלם 300 שקל לכרטיס. פשוט כי לפני המוזיקה וחיל הים וחתולים שאיכשהו השיגו טיימר, הופעה של שלמה ארצי בקיסריה היא טקס – טקס השתייכות לשבט של ישראליות מאוד ספציפית, שהארגנטינאיות האלו לא נראות שייכות אליו. ועבור אלה שמגיעים למופע בפעם הראשונה, זהו גם טקס חניכה לשבט הזה.

אני כאן בפעם הראשונה. הפעם האחרונה שהייתי בהופעה בקיסריה הייתה לפני 12 שנה, בהופעה של רדיוהד. כן, יש אנשים שאוהבים גם אותם וגם את שלמה ארצי, אבל אני לא בדיוק אחד מהם. כשאני נכנס לשירותים לפני המופע אני קולט שבאתי בחולצה של רדיוהד, ואני מצחקק במבוכה מול המראה. אני נבוך כי אני מרגיש לא שייך, זר ומוקף זרים. מה זרים, אויבים. המושג "שלמה ארצי בקיסריה" הוא הגיהינום של "אנשים כמוני", כאלה שכל חייהם הגדירו את עצמם לפי המרחק מכל מה שמסמל שלמה ארצי בקיסריה. אנחנו אלה ששומעים באוזניות משהו קצת שונה (ואולי אפילו מתנשאים קצת בגלל זה), שמשתדלים לא לקנות בקסטרו כי כולם קונים בקסטרו ונראים אותו הדבר, שמוצפים אי-נוחות מול הקמפיינים העדריים של גלעד שליט בפייסבוק או מול כל תגובה עדרית ישראלית, אנשים שנרתעים ממפגני כוח המוניים, שנרתעים ממפגן הכוח ההמוני שנקרא מופע קיץ בקיסריה. זו לא סתם סנוביות מוזיקליות – אני דווקא אוהב לא מעט שירים של שלמה ארצי. זה עניין של הגדרה עצמית או קבוצתית כאלטרנטיבה, אלטרנטיבה למיינסטרים ולא רק זה המוזיקלי. שלמה ארצי הוא ההיפך הגמור מאלטרנטיבה – הוא ברירת המחדל. ומי רוצה לחיות את ברירת המחדל?
להמשך הפוסט ←

עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט

עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט, הנחיתה באיזור פותחת את הריאות ואת הלב. הנסיעה לשם מתל אביב לא ארוכה, אפילו לא ב-830 שלי שמתפתל דרך כל רחובות חדרה לפני שהוא נפלט משתעל שוב אל הנוף הירוק, אבל המרחק המנטלי עצום. לאורך הדרך אני מסתכל מהחלון על הלבוש של אנשים בתחנה – תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה – ורואה איך בהדרגה אנשים מפסיקים ללבוש את מה שנכון או מגניב או יבליט אותם בסביבתם, ומתחילים ללבוש את מה שנוח להם. אני יורד בצומת מגידו, שמצידה האחד בית כלא מוקף חומה גבוהה, שמטיל צל על רוב הצומת, ומצדה השני כביש הסרגל, חבוק משני עבריו בשדות עמק-יזרעאליים ככל שהעין משגת. אין אף בניין באופק, אף אזרח ממהר עם טלפון צמוד לגולגולת, אף שלט פרסומת, ואני מדלג את דרכי לתחנת הטרמפים (תחנות האוטובוס באיזור הזה, בכביש הפנימי לקיבוצים, פוגשות אוטובוס אחד ביום, לכן הן תחנות טרמפים). Wilco החדש באוזניים, שיר בלב וצעד מוכר ומשוחרר ברגליים. להמשך הפוסט ←