עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט

עוד לפני הכניסה לקיבוץ עין השופט, הנחיתה באיזור פותחת את הריאות ואת הלב. הנסיעה לשם מתל אביב לא ארוכה, אפילו לא ב-830 שלי שמתפתל דרך כל רחובות חדרה לפני שהוא נפלט משתעל שוב אל הנוף הירוק, אבל המרחק המנטלי עצום. לאורך הדרך אני מסתכל מהחלון על הלבוש של אנשים בתחנה – תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה – ורואה איך בהדרגה אנשים מפסיקים ללבוש את מה שנכון או מגניב או יבליט אותם בסביבתם, ומתחילים ללבוש את מה שנוח להם. אני יורד בצומת מגידו, שמצידה האחד בית כלא מוקף חומה גבוהה, שמטיל צל על רוב הצומת, ומצדה השני כביש הסרגל, חבוק משני עבריו בשדות עמק-יזרעאליים ככל שהעין משגת. אין אף בניין באופק, אף אזרח ממהר עם טלפון צמוד לגולגולת, אף שלט פרסומת, ואני מדלג את דרכי לתחנת הטרמפים (תחנות האוטובוס באיזור הזה, בכביש הפנימי לקיבוצים, פוגשות אוטובוס אחד ביום, לכן הן תחנות טרמפים). Wilco החדש באוזניים, שיר בלב וצעד מוכר ומשוחרר ברגליים. להמשך הפוסט ←