דרכו של עץ אחד

כשעברתי לגור בוונקובר, בריטיש קולומביה, בחוף המערבי של קנדה, לקח לי זמן עד שהתחלתי להשיל את תחושת החמימות של מה שנדמה כחופשה ארוכה והתחלתי להתגעגע, להרגיש זר – זר שמנותק מהסביבה ומעצמו. אחרי חודש, הסתיו הגיע. החום נעלם והקור שהתחיל לחלחל גרם לעקוּר הים־תיכוני הזה להרגיש שברירי כמו נוכרי. במשך שלושים ושש שנה צימחתי את שורשיי באדמה הארצישראלית, קשה ככל שתהיה. לא משנה כמה חלמתי לגור יום אחד במקום אחר, תבנית נוף מולדתי באה איתי לאן שאלך. המשפחה שלי, החברים שלי, המכרים שלי, אפילו האנשים ששנאתי – כולם היו עכשיו שם, ואני פה, אבל הרגשתי הפוך. הרגשתי שכולם נמצאים פה, במקום שבו הם צריכים להיות, ורק אני אי שם, נסעתי לצד השני של העולם. הייתי מביט סביבי באוטובוס ומתחיל לדמוע: אני לא מכיר פה אף אחד. הייתי מתעטף במעילי בין זרים וחושב: איפה החוֹם שאני כל כך אוהב, למה במקום לחבק בערב חבר אהוב אני מחבק את המעיל. אבל לאחרונה, בסתיו הקנדי הראשון שלי, מצאתי דרך קלה לפייס חלק מהתחושות הללו. אני מבלה פרקי זמן ארוכים מאוד, יום־יום, בהתבוננות. התבוננות קרובה, סבלנית, קפדנית, בעצים. מצאתי את עצמי רוחש חיבה לעצים. לאחרונה, לעץ אחד במיוחד.

הפעם הראשונה שבה שמתי לב לעץ הזה הייתה כשחברה עשתה לי סיור היכרות בקמפוס היפה של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. היא הראתה לי איפה האוטובוסים ואיפה כדאי ולא כדאי לי לאכול צהריים, איפה אני יכול להתחבא בגן היפני ואיפה אני יכול לעשות ההיפך מלהתחבא בחוף הנודיסטים. אחרי ארוחת הצהריים היא לקחה אותי לראות את המעבדה שלה בבניין הכימיה. ״בוא ניכנס מהצד ההוא של הבניין״, היא אמרה, ״אפילו שמכאן זה יותר קרוב״. עקפנו את הבניין מהצד הרחוק וממש לפני הכניסה הראשית שלו היא נעצרה, הסתובבה על המקום והצביעה: ״זה העץ האהוב עליי״.

היה זה עץ מרשים. גזע עבה ואפרפר שהתרומם מהאדמה בין השיחים, נפרד לשני ענפים ראשיים, אחד מהם נושא צלקת גדולה, ונסק גבוה מעל שתי קומות הבניין. הוא נגמר בצמרת ירוקה, סמיכה ושטוחה שנראתה כאילו דלי עלים בגוון בלתי אפשרי של ירוק נשפך מהשמיים והכל נתפס בענפים.

לא התרשמתי. עץ ירוק. לבי, בסתיו הקנדי הראשון שלי, היה שבוי בצבעי השקיעה של העלים הנושרים. התאהבתי עד כלות באש, יין, זהב, צבעים של מנחוֹת־אלים או מתנות־אוהבים, שאחזו סביבי באבירוּת בענפיהם או נשרו בדרמטיות אל הקרקע. ירוק היה בסך הכל… שְרֶק.

אבל ככה אפשר להתאהב בעץ. בהתחלה אתה רואה אותו במקרה, ממרחק – פיזי או, במקרה שלי, מסוג אחר. ואז אתה אולי רואה אותו שוב, סתם כי הוא בדרך שלך לעבודה או לכיתה או הביתה, ואולי כי הוא פשוט שם, עומד שם במקום שלו כמו שעצים נוהגים לעשות, ואתה זז ממקום למקום כמו שאנשים נוהגים לעשות, ואין לכם אלא להצטלב שוב. ואולי אתה עובר לידו כל יום אבל לא שם לב במשך שנה שלמה, עד שיום אחד אתה מבין שלאט־לאט שינית את המסלול היומי שלך כדי לעבור קרוב יותר לעץ ההוא, העץ היפה ההוא, שאתה מרים אליו מבט כשאתה הולך ומחייך לעצמך.

העץ לא מחייך בחזרה, הוא פשוט עומד שם. זה מה שעצים עושים, הם עומדים, עומדים להפליא, עומדים בעקשנות, לפעמים עומדים בעליבות. הם עומדים כי זו הדרך שלהם והמטרה שלהם. הם גם צומחים, מתרחבים, מלבלבים, נותנים פרי, מייצרים שרף ומעלים קליפה, הם פורחים, הם משירים, וכל הזמן הזה הם מעמיקים וחופרים בחשאי מתחתינו ומתחתיהם, בונים מצודה תת־קרקעית של שורשים. הם גם שואפים ומבצעים פוטוסינתזה ונושפים ואם למות היא פעולה אז לבטח פעולתם האחרונה איננה מוות אלא ריקבון, שהוא סוג של מתנה.

עצים עושים דברים שלא ייאמנו. כל המבנה השלם של העץ, מהשורש הכי עמוק עד הענף הכי גבוה ובתוך הגזע והעלים והפרחים והפירות, הכל צומח מתוך זרע אחד (גרגיר יחיד וזעיר!) שמשתמש רק באדמה, במים ובאור כדי להקים מלאכת מחשבת של רקמות, סימפונייה ביולוגית. הבעל שם טוב, אחד האנשים ששינו לעד את המחשבה היהודית, כתב פעם: ״כשאני יוצא לשדה ומתבונן לכל מרחבי הבריאה, רק אז אני מרגיש, כמה דל הדיבור, וכמה ענייה הלשון״.

הדרך הכי קצרה מתחנת האוטובוס שלי לכיתה לא עוברת ליד העץ ההוא, ועם זאת, גם כשאני מאחר לשיעור אני הולך בדרך הארוכה, אפילו רק כדי להגניב מבט. צילמתי הרבה, הרבה תמונות של העץ הזה. חיפשתי בארכיונים של האוניברסיטה את בניין הכימיה בתקווה למצוא תמונות של העץ כשהיה צעיר. התקשרתי לעובדים מהגן הבוטני כדי לברר אם הם יודעים עליו משהו. לו יכולתי, הייתי כותב לו, אבל אני לא יכול, אז אני כותב עליו. אני הולך להסתכל עליו בכל פעם שאני בקמפוס. באור השמש הוא בוהק, ועליו זורחים בירוק בהיר וחי; בגשם, הענפים הגם־ככה־נשפכים שלו נראים כאילו הם בוכים בקול רם. העץ הזה מצא חן בעיניי. הוא משמח אותי.
להמשך הפוסט ←

#יומןמסע #טקסס

רשומה ראשונה

הלב שלי נכנס הביתה ברגע שירדתי מהמטוס. זו הייתה טיסה ארוכה במיוחד, והיא הייתה מוכרחה להיות ארוכה. הגעה למקום שאתה מייחל לשוב אליו דורשת העפלה. בשנה שעברה זה קרה לי בפעם הראשונה: הרגשתי בבית בעיר זרה ברגע שבאתי בשעריה. זה קרה באוסטין, טקסס. כשעזבתי אותה, ביקשתי בלבי לחזור אליה כמה שיותר מהר. והנה אני כאן שוב, בעיר שהייתי רוצה לקרוא לה בית.

שעה אחרי הדרכונים אני בבית של פיטר סטאאטס, עם שני א'. קר הערב באוסטין אז פיטר עומד בדלת בצעיף ארוך ומכנסיים קצרים ומחייך את החיוך שלו, חיוך קשה לפענוח, רוקד על מפתן הדלת שבין חמימות ללעג. פיטר היה צלם אבל הוא הפסיק כי הפילם מת. ״היום אפשר לראות מיד איך יצא״, הוא מספר לנו בזמן שהוא עושה לנו סיור בבית, ״פעם היית צריך לבחור צלם וממש להאמין בו״.

הבית הוא התגלמות האופי של אוסטין בבניין אחד: מוזר, אקלקטי ומזמין. הקירות עמוסים באמנות אצטקית, פסלי מתכת, גרוטאות עץ צבועות, שלט ניאון של בירה מקומית, שולחן עשוי מדלת עץ כבדה ממקסיקו השכנה, סמל משפחת סטאאטס (״זה פלינדרום״, הוא אומר, ״הולנדי במקור״), תמונות וציורים שקיבל פיטר במתנה מחבריו האמנים. הפגישה בינינו חטופה, שטחית, אבל פיטר מציג לנו כל פריט בבית ומקפיד להזכיר שאשתו מתה מסרטן לפני כמה שנים. הוא מחייך הרבה ונראה נקי מדאגות.

החצר ענקית וכמו חצרות רבות באוסטין היא כוללת איירסטרים, טריילר מתכתי שנראה כמו קליע ענקי ומבהיק. הוא משמש כבית מחוץ לבית, פעם לחופשות משפחתיות והיום למגורים חצי-קבועים בחצר. בזמן שפיטר מדבר אני חושב אם הוא היה ישן באיירסטרים כשהוא ואשתו רבו. האם הוא חושב היום על הריבים שלהם אז. פיטר גר שם כשהוא משכיר את הבית לאורחים, והלילה הבן שלו ישן שם ומתכונן למבחן בקולג׳. במדרגות בין שתי הקומות תלויה תמונה משפחתית קטנה וישנה ומעליה ציור ענקי. זה אתה בתמונה, אני שואל את פיטר. ״כן״, הוא מחייך, ״וזו אשתי ושני הילדים שלנו. היא מתה מסרטן השד לפני כמה שנים״. בציור הענקי שמעליה עומד אב גבוה וסומך את ידיו על נער ונערה. ״וזה״, הוא עוצר באמצע המדרגה, ״וזה מה שנשאר״.

פיטר עובר בכל הבית כמו זרוע של הוריקן, הצעיף שלו מסתחרר בשובל שהוא מותיר. הוא נפרד מאתנו על הסף, נועל את נעליו ביציאה מהבית של עצמו. הלילה הוא ישן אצל חבר. הלילה אנחנו שוכרים את הבית שלו, ומנופפים לו לשלום ממפתן הדלת.

רשומה שנייה

כמו טראומה שחוצה את החיים, חותך נהר קולורדו את מרכז אוסטין. מצפון לנהר כל מה שיכול להעלות את מחירי הנדל״ן: דאונטאון, האוניברסיטה, מרכז הכנסים, מסעדות יוקרה. מדרום לנהר, כל מה שמחירי נדל״ן נמוכים מאפשרים: חנויות קטנות ועצמאיות, פוד טראקס בהמוניהן, גלריות קטנות, מסעדות טבעוניות, חנות ספרים אנרכיסטית.

התחלתי את היום בלי לדעת מה אעשה. הלכתי בלי לדעת לאן. הגעתי לדרום העיר. שם מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי: את אלי(זבת, אבל אף אחד לא קורא לה אליזבת). הכרנו קודם אבל לא נפגשנו באמת עד עכשיו. פתחתי את דלת הסטודיו שלה ואמרתי היי אלי, זה גיא מישראל.
להמשך הפוסט ←

מסעותיו של מעריץ ישראלי בניו יורק סיטי

בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

radiocity

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.
להמשך הפוסט ←

מאחורי הסורגים של הספארי

safari-01

1. התנין

התנין לא זז. סשה הצלם מנסה כבר כמה דקות לתפוס קצת אקשן, עושה לו קולות שעושים לחתולים, תנועות מגונות בידיים. כלום. התנין, כמו כל תנין שראיתי בחיים, נראה כמו פסל של תנין. סשה מאוכזב. הוא כבר ראה את הצעת העבודה מנשיונל ג'יאוגרפיק. כל מבקר בספארי שמגיע לתנינים ולאליגטורים – שניהם חברים במשפחת הקרוקודילים, בקיצור – מתאכזב. יותם, שעובד במחלקת הזוחלים, אומר ש"זו חיה קטלנית, מעוררת יצרים, אז מצפים שהוא יזוז", אבל תנין זז רק כשהוא חייב ועכשיו, בשמש הנעימה הזאת, הוא לא חייב. האכזבה מהטורף הענקי שאפילו לא ממצמץ מוציאה מהמבקרים בספארי את הטורף היהיר שבתוכם. "בעיקר אצל בנים", אומר יותם. סשה רק עושה מיצי-מיצי כי הוא מבוגר, אבל ילדים זורקים דברים בלי חשבון אל תוך השטח של התנין, מנסים לטווח אותו, שיראה שהוא חי. "אתה רואה את האליגטור הזה, שבתוך המים?", מצביע יותם על מה שנראה כמו קרש ירוק שצף בבריכה, "אתה רואה שיש לו רק עין אחת?".
להמשך הפוסט ←

מה הבאת מאמריקה?

בשנים האחרונות, מספר האמריקאים בגילאי 21 עד 34 שקנו מכונית חדשה הגיע לשפל של עשרות שנים, ולא רק בגלל המיתון או התייקרות הדלק. סמל הסטטוס הנחשק אצל בני 25 היום הוא לא אוטו, אלא סמארטפון. למרות המגמה הזאת, אמריקה היא קודם כל ארץ של מכוניות. פשוט בגלל המרחקים – מתחת לעור הפח ולוורידי האספלט, הלב הפועם של הארץ הזאת הוא הגודל הבלתי נתפס שלה. רואים אותו כבר מהמטוס, והוא מכה בך בכל כוחו כשאתה נוהג החוצה מהעיר, חוצה מחלפי-ענק, ומבין שהשטחים הפתוחים שמסביבך לא מתכוונים להיגמר גם אם תנהג עכשיו עשרים או אפילו ארבעים שעות ברצף. מוח אנושי, בין אם הוא שייך למגלה ארצות ספרדי או לעיתונאי ישראלי, מתרגם את הגודל הזה למספר מאוד פשוט: אינסוף. וכשהשטח אינסופי, צריך סיבה ממש טובה כדי להישאר במקום אחד. השטח האינסופי ממש מתחנן שתיקח את השברולט או הדודג' ותצא לכבישים, תנדוד, תתחיל מחדש. אמריקאי טיפוסי עוזב את ההורים במינסוטה לטובת קולג׳ בבוסטון ואז עבודה בלוס אנג׳לס, ואצלנו עושים סיפור מלעבור מבלפור לבבלי. בתחילת הסתיו של 2012 נהגתי במזרח ארצות הברית קצת יותר מעשרת אלפים מייל, ובדרך פגשתי כמה אנשים שנתנו לי להציץ אל תא המטען של הנפש שלהם. אני חושב שראיתי דרכו פיסה קטנה מהרוח האמריקאית הגדולה.
להמשך הפוסט ←

כמעט כמעט מפורסמים

יום שלישי, פאב הברנדייס, עין השופט. הקהל שעומד בחוץ לא מפסיק למחוא כפיים. השעה קצת אחרי חצות, וליד הוואן עומדים ארבעת חברי להקת "כל החתיכים אצלי" ומתלבטים מה לעשות. הם באמת באמת סחוטים; זאת הייתה ההופעה הרביעית שלהם היום והשמינית ב-48 השעות האחרונות. הם מתים לישון, השיער נדבק למצח והבגדים שקופים מרוב זיעה.

איה הסולנית מפחדת שייגמר לה הקול אם היא תמשיך לשיר. עוד שלושה ימים כאלה לפניהם, ואחריהם הופעת סיום גדולה בבארבי בסוף השבוע, אז הדבר האחראי לעשות יהיה לומר תודה רבה, להיכנס לוואן וללכת לישון עד ההופעה מחר בבוקר בקיבוץ השכן. אבל החתיכים לא עוסקים באחריות. הם עוסקים ברוקנרול.

כשהם חוזרים לבמה מתנצלת איה שהיא לא יכולה לשיר ואז מנגנת דווקא את "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" הרועש, צורחת אותו חזק יותר משאי פעם שמעתי אותה צורחת אותו. הרגע הזה, שבו להקה שלמה עוד שנייה נופלת אבל המוזיקה דוחפת אותה יותר ממה שחכם או בריא לעשות, הוא תמצית כל קלישאת הרוקנרול הזאת שנקראת "להתאבד על הבמה". כשזה קורה באמת, זה הדבר המטומטם הכי חכם שאפשר לעשות. להמשך הפוסט ←