יוּבל
מאחורי משקפי שמש כהים, שומר חמור סבר מפטיר אליי ואל אייל הצלם הנהון יבש ומושך שער רשת גדול, שמתגלגל על הכורכר ברעש שמזכיר נהר מטבעות שנשפך מלוע של מכונת מזל בקזינו. אנחנו מורשים להיכנס לקידוח הנפט הכי חדש בישראל: אתר נס 3 של חברת אפק, שמנסה לבדוק כמה נפט מנמנם לו במשך מיליוני שנים מתחת לשמיכת הפוך הסלעית של רמת הגולן. ההערכה שלהם: המון. המווווווווון.
יובל מקבל את פנינו בחולצת כפתורים. הוא הגיאולוג הראשי והוא אופטימי: עד עכשיו הם מצאו בשני אתרים יותר ממה שחשבו, וזה השלישי. אם גם בו יהיה נפט: בוננזה. אבל הוא גם איש עסקים, אז הוא גם זהיר, ומרבה לסייג כל נבואה. בקראוון המבקרים הממוזג שמשקיף על האתר בשולי איזור התעשייה הדל של מושב בני יהודה, יובל מראה לנו פלקטים צבעוניים שמסבירים איך יושבות שכבות הסלע השונות עד עומק 1300 מטר, שם הם מנסים לטבול אצבע בזהב השחור. הוא מסביר לנו שמתחת לאדמה אין שלוליות נפט כמו שנדמה לנו אלא רק סלע מחורר רווי בנפט ובמים שצריך לינוק החוצה בתת-לחץ אדיר, ושהקשקוש הנפוץ הזה שנפט עשוי מעצמות דינוזאורים פלוס לחץ ומיליוני שנים הוא, ובכן, קשקוש, כי הוא עשוי בכלל מיצורי ים זערוריים פלוס לחץ ומיליוני שנים, אבל בזמן שהאוזניים שלנו בולעות את ההסברים, העיניים של אייל ושלי נמשכות שוב ושוב מהפלקטים של יובל אל החלון הענקי שמאחוריו: מקדחה ענקית מזדקרת בו בשמש הרוצחת, דוקרת את השמיים. 10 מטר מעל האדמה, 320 מטר מתחתיה, עובדת 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע כשר (המשקיעים הם יהודים מחו״ל), 12 צול של פלדה חסרת רחמים שדוחפת ובוטשת ללא מנוחה, מטרידה את הסלעים, כופה את עצמה עליהם, חודרת לגוף האדמה הישנונית עד שהיא נכנעת ומתפוררת.
יובל הוא גיאולוג, אבל הידיים שלו נקיות. הוא גם הגבר היחיד באתר שלובש חולצת כפתורים, ועוד אחת נקייה. השיער שלו מסודר. הוא כאן בשביל הפוטנציאל: ישראל צורכת 300,000 חביות נפט ביום, וכמעט כולו מגיע מחו״ל. הקידוח הישראלי הכי מצליח כיום, מגד 5 של חברת גבעות עולם (ליד ראש העין), מספק לפי הערכות בין 400 ל-800 חביות ביום, הרבה פחות מאחוז אחד מהצריכה הלאומית. אם נס 3 יתחיל להשפריץ, יובל וחבריו מקווים לא רק להשאיר את מגד 5 באבק, אלא גם לעשות מעליו סיבובי דאווין במטוסים הפרטיים שיוכלו לקנות ולתדלק בזכות ההון שטמון באדמת הגולן.
ישאל האדם הסביר: כולה נפט, מה הם משקיעים לי פה 5 מיליון דולר בכל אתר קידוח כפול אלוהים יודע כמה רק בשביל להוציא אותו מהאדמה? הם לא שמעו על מכונית חשמלית? למה. אנחנו חרמנים כל כך דווקא על נפט? ובכן, רגע של הכה את הברווז: אנרגיה נמדדת בקלוריות. בשעה של ריצה טובה בחדר כושר האדם הרגיל שורף בערך אלף קלוריות. כדי לשרוף את האנרגיה שטמונה בחבית נפט אחת תצטרך לרוץ בחדר כושר 24 שעות ביממה בלי הפסקה במשך 180 שנה. בגלל זה אנחנו צמאים לנפט כמו שג׳אנקי צמא להרואין.
יובל יודע את זה. הוא יודע כמה שווה חבית נפט לישראלים. הוא יודע למה הוא נכנס לעסק הזה, למה הוא החליף את סרבל השטח המאובק בחולצה מגוהצת ולמה ברגע שהגיע לאפו רמז ריח לנפט הוא נטש את חיפוש פצלי השמן שהעסיק אותו שנים ועלה לגולן. את השיחה שלנו הוא מסיים כי הוא צריך לנסוע כל הדרך למשרדים בירושלים, לפגישת רגולציה עם אנשים ממשרד האנרגיה. בדרך לנפט יש מכשולים שצריך לחדור, והם קשים יותר מכל שכבת סלע.
פּוֹל
יובל מפקיד אותנו בקראוון הבטיחות, שם אני שמח לפגוש את האיש שייקח אותנו מעבר לגדר האדומה, שלא נחצתה על ידי אף מבקר או איש תקשורת עד היום, ולתוך ה״ריג״ עצמו, אבל לא לפני שישפיל אותנו עם סרבלי טייסים כחולים עם טלאי דגל ישראל על הכתף (נגיע לזה עוד רגע), קסדות, משקפי מגן וערדליים, מילה שלא חשבתי שאי פעם אקליד, שמכסות בפלסטיק קשיח את קצות הנעליים שלנו כי מסיבה כלשהי צריך להגן על אצבעות הרגליים אבל לא על שאר כף הרגל.
אחראי הבטיחות הוא פול והסיבה הראשונה שאני שמח לפגוש אותו היא שאנשים יכולים להיהרג די בקלות באתרי קידוח כאלה ונחמד שמישהו דואג לך. הסיבה השנייה היא שהוא למד איתי בתיכון, לא רחוק מכאן. בתיכון הוא היה די דושבג, בריון מגושם שהעדפת לא להרגיז אם ידעת מה טוב בשבילך, ואף פעם לא היינו חברים. השנים שינו אותו, והוא גדל להיות גבר מחוספס ומתוק עם חזות של פיטבול וחיוך של ילד. כמו רוב חברינו הוא בילה את רוב השנים האחרונות במרכז הארץ, וכמו מספר הולך וגדל מהם הוא חזר לאחרונה לצפון הרחוק וגילה שבינו לבין בית שקט עם גינה בגליל נפערת תהום של חוסר תעסוקה.
מאיה שעובדת בחברה מספרת לי על כמויות קורות החיים שהיא מקבלת כל יום. רובם מגיעים מאנשים כמו פול, תושבי האיזור שצמאים לכסף הגדול שמושקע בנפט, וחלקם מאנשים כמו שפול היה לפני כמה שנים, כאלה שצברו ניסיון והתמחות במרכז וחולמים לעבור לרמת הגולן אבל מפחדים לעשות את זה לפני שיש להם עבודה טובה ביד. על הפרצוף של פול נמרח חיוך כי הוא לא ראה אותי שנים וברגע שאנחנו נפגשים כל אחד מאתנו מבין כמה הוא השתנה בעיני השני. אבל מתחת לחיוך הזה שלו נמצא עוד חיוך, עמוק יותר, על כך שבנוסף לכל השנים שעברו ולשני הילדים שהוא הספיק לעשות, יש לו עכשיו עבודה טובה ויציבה בזכות הנפט, או התקווה לנפט. הוא אחראי בטיחות בשני אתרי הקידוח הקיימים (נס 5 ״סגור עם פקק״ אחרי קידוחי הניסיון ומחכה לסיום סריקת הגולן כדי שיתחיל להפיק הנפט) ומפקח על הקמת אתר שלישי. לפי תוצאות הקידוחים עד עכשיו נראה שתהיה לו עבודה יציבה לפחות בשנתיים הקרובות. הוא לא מעסיק את עצמו בשאלות של יובל, בכמות הנפט שרובץ בבטן האדמה, במחיר לחבית, בתלאות הרגולציה, בעלויות הקידוח. הוא חוזר בערב למשפחה הקטנה שלו במושב בגולן ויש לו עבודה טובה, החצר והגינה קרובות מתמיד, והחיוך הקטן שלו רק הולך ומתרחב.
שׁלמה
מוגנים היטב, אנחנו משאירים מאחורינו את המחסומים האדומים. האדמה שאנחנו דורכים עליה עשויה להיות שווה מיליוני מיליונים, ועליה מתרוצצים בכל רגע כתריסר גברים, רק גברים, כולם בסרבלים – כחולים לישראלים, אדומים לעובדים הבינלאומיים שהביאה חברת ויקינג שמנהלת את הקידוח – ואחד בסינר כחול ענקי, כמו גלימה רק מקדימה. זה שלמה, גבר מבוגר שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הכלאה בין מוני מושונוב למר המיולין מהמומינים. הפנים והסינר הענקי שלו מוכתמים בכתמי בז׳. זה קצף. את כל מה שהמקדחה מרסקת בבטן האדמה צריך להוציא החוצה איכשהו, ויש כמה שיטות, למשל עם בוץ בצמיגות ספציפית, שזה מה שיעשה הצוות בעומקים רציניים יותר. שיטה אחרת היא הקצף. מיכלים ענקיים של סבון רגיל לגמרי (״בשבילך זה אמה״, צועק שלמה מעל רעש הקידוח) מזינים סוללה של משאבות, שיורות את הקצף הזה לפיר הקידוח בלחץ אדיר (אלף PSI, אם במקרה אתם מבינים בזה). הקצף תופס את כל שברי הסלעים במעמקים, ולוע פלדה פעור מקיא אותו לבריכה גדולה. מעל הבריכה עומד עובד עם צינור שכל תפקידו כרגע הוא להשקות את הבריכה כדי שהקצף לא יעלה על גדותיה. כשנהיה חם הוא מתחיל להשפריץ על עובדים אחרים ולכמה שניות הגברים הגדולים והמשועממים שמפעילים את הקידוח המונוטוני מנהלים מלחמת מים וצוחקים קצת מהפרת השגרה. אייל מצמיד את המצלמה שלו לפרצוף כדי לצלם, ובטעות מעיף לעצמו את הקסדה ישר לתוך בריכת הקצף. הוא נבהל ומקלל ופול מרגיע אותו: בבריכה הקודמת הוא איבד שני פלאפונים.
שלמה, אדיש לכל הפעילות הזאת, עומד בריכוז רב בפתח הצינור ולוכד במסננת גדולה ערימה של קצף חום. הוא מרסס אותה מים עד שהקצף דועך והמסננת נשארת ריקה לגמרי. נו? אני שואל אותו, בשביל מה עבדנו? ״סבלנות״, הוא צועק ולוקח אותי הרחק מרעש הקידוח ושאגת הקצף. על שולחן מלוכלך הוא הופך את המסננת וכמה פירורים שחורים נופלים. ״אתה רואה?״, הוא מחייך בניצחון, ״זו בזלת. בזלת!״ הוא רץ לאחד הקראוונים וחוזר עם מגש קרטון מחולק לתאים, בכל תא ערימת פירורים בגוון אחר של משעמם, ומסביר בהתלהבות איזה סוג סלע יוצא בכל עומק ואיזה מידע זה נותן לו. זה הדבר הכי פחות מעניין ששמעתי בכל הסיור, האיש מדבר על מיון אבנים למען השם, אבל ההתלהבות שלו כמעט מדבקת. נדמה שהוא לא כאן בשביל הכסף, לא בשביל לקרב את ישראל לעצמאות אנרגטית ולא כדי להגיד תודה על כך שיש לו עבודה. הוא גיאולוג, וכל השאר לא ממש מעניין אותו חוץ מזה שנותנים לו לשחק בסלעים כל היום. העובדה שבעומק 320 מטר מופיעה פתאם הבזלת שהייתה אמורה להפסיק להופיע לפני 200 מטר היא אחד הדברים הכי מרעישים שקרו לו השבוע, ואם יש לו אישה אני בטוח שהוא יספר לה את זה בהתרגשות בארוחת הערב. שלמה כאן כי אין לו מקום אחר להיות בו. אתר קידוח זקוק למדענים כמו שהוא זקוק לפועלים, והראשונים משעממים כמו שהאחרונים משועממים, אבל הקידוח לא יעבוד בלי שניהם.
ריצ'רד
ישראלים לא יודעים לקדוח – מאיפה להם לדעת? – והפועלים של ויקינג מגיעים מקנדה, אוסטרליה, הונגריה, הפיליפינים, טקסס, אבל אין להם באמת מוצא. אין להם שם משפחה. קורות חיים שלהם מודפסים להם על הפנים צרובות השמש. הם גדלו בנפט. קחו למשל את ריצ׳רד. הוא אוסטרלי, אבל הוא לא גר באוסטרליה. הוא רוכב על ריגים מאז שהיה נער, ועכשיו הוא מפעיל את המקדח ברמת הגולן. אם היה לו גיל, הוא היה אולי 45. הוא עומד בלי כפפות, קסדה או קרם שיזוף בשמש האיומה ומביט אל האופק. נראה שיש לו רק שקט בראש, או לחילופין רעש בשפה שרק הוא דובר. הוא עומד לבד באמצע משמרת 12 השעות שלו ומהדרך שבה הוא עומד, נשען על עצמו ובוהה למרחק בלי ליצור אף קשר עין, אפשר ממש לראות את היעדר הקשרים האנושיים סביבו. ריצ׳רד הוא איש בלי חברים, ואיך יהיו לו? כל כמה חודשים הוא בפינה אחרת בעולם, לרוב רחוק ממקום ישוב, בכל פעם עם צוות אחר, עובד 7 ימים בשבוע במשמרות של 12 שעות. אין לו טעם לקשור קשרים עם המקומיים אותם הוא יעזוב בקרוב, ואין לו טעם לשמור על קשר עם החברים הוותיקים כי אחרי חיים שלמים בתנועה השורשים שלו כבר מזמן הפכו לרגליים. כן, הוא באמת דומה לעצים המהלכים האלה משר הטבעות. ככה הוא עומד, מסתכל רחוק, בשמש. הוא לא צריך אמצעי זהירות, כי אם משהו יקרה בריג זה יהיה באשמתו, והוא לוקח את זה על עצמו. בלאו הכי תקלה מסוכנת פירושה שהוא לא יקדח יותר, אם בכלל יישאר בחיים, ומכיוון שקדיחה היא כל חייו מאז שהפסיק להיות ילד, מה יישאר לו בלעדיה? סרטן עור? אז מה?
ריצ׳רד לא מדבר, וכשהוא מדבר אי אפשר להבין את המילים שטויות בבוץ הטובעני של המבטא שלו. פול מספר לי שכמו רוב הקודחים כאן, לא משנה מאיפה בעולם הם הגיעו, בשנים האחרונות ריצ׳רד קבע את הבסיס שלו בתאילנד ונשא שם אישה מקומית. כשהוא כבר חוזר הביתה, זה הבית, וכשהוא כבר חוזר לאישה, זו האישה. אבל נדמה שהיא קיימת רק כדי שתהיה שם מישהי כשהוא חוזר. רוב השנה הוא לא שם, אבל עם מה שלא יהיה שהוא מפריש לה מהמשכורת הגבוהה שלו, היא בוודאי יכולה לחיות בתאילנד כמו מלכה. ״אורח החיים שלהם כל כך שונה משלנו״, אומר לי פול בזמן שריצ׳רד מפקח על שני צעירים ישראליים שמחליפים צינור באורך 9 מטר, ״שאין לנו בכלל מה לדבר איתם״.
עוד דוגמה. עובד אחר של ויקינג הגיע מקנדה. הוא עובד בתפקיד בכיר יותר מריצ׳רד ומרוויח משכורת שמנה, משכורת של מנהל הייטק בכיר. לאחרונה הוא העביר חצי שנה בקידוח ברוסיה, שנמצא לא רחוק מבית יתומים. אף אחד לא ממש יודע מה קרה שם בחצי השנה ההיא, אבל כולם יודעים שכשהאיש עלה על מטוס בחזרה לקנדה, הוא עשה את זה – נשבע שאני לא ממציא את זה – עם 11 ילדים רוסים שהוא אימץ. 11 ילדים. עכשיו הם בקנדה עם אשתו והוא פה, וככה זה. יש לו מספיק כסף כדי לפרנס 11 ילדים ושריטה מספיק עמוקה כדי לחיות רוב השנה בצד השני של העולם, ונראה שכסף יכול לסדר את הכל כשיש מספיק ממנו, אולי חוץ מאשר את התוצאה הנפשית הבלתי נמנעת של חיים שלמים בלי שורשים, מוקף גברים ומכונות בלבד, 24 שעות ביממה, באתרים הכי נידחים בעולם.
רוֹנן
"עזוב, גם ככה אף אחד לא שואל אותנו", אומר לי רונן. אנחנו מדברים על המחאה שמתחילה להצטבר בגולן נגד הקידוחים. רונן הוא רונן לביא, שסגר את קפה גינצבורג באחד העם בתל אביב ופתח את מאפיית הנחתום במושב בני יהודה, שם הוא נהנה מהלך רוח הפוך לזה של מרכז תל אביב בזמן שהוא מוכר לחם גורמה למושבניקים. האופה שעובדת איתו סיפרה לי לפני רגע ש"כולם פה נגד הקידוחים". הבן שלה השתתף אתמול בערב במופע סיום בית ספר והם עשו סרט על הקידוחים. בסוף השחקן שחיפש נפט כמעט גווע בצמא בשמש של הגולן אז הוא שתה נפט ומת. "פעם בשבוע הם באים לאכול פה", היא מספרת על העובדים של אתר הקידוח, "ואנחנו מתבדחים שאולי נשים להם משהו באוכל", היא צוחקת.
את רונן, איש גדול ושמח עם קרחת וחולצה מקומחת שאולי הייתה פעם לבנה, כל זה לא מרגש. "כשמדברים בסכומים כאלה, אין לנו בכלל סיכוי להשפיע על ההחלטות. הם יכולים להפגין כמה שהם רוצים", הוא אומר אבל לא בכעס ולא בתוכחה. נראה שממקומו החדש, הרחק מההמולה העירונית, הוא תפס עמדה של השלמה שקטה עם כוחות גדולים ממנו. הוא מגיש לנו פיצה טריפוליטאית עם בצק עבה ופריך, טונה וזיתים ופלפלים חריפים ובלי גבינה. פקעיות הטעם שלנו פוצחות בזמר. "תשמע לי", הוא אומר בזמן שאנחנו לועסים, "אם יפנו את רמת הגולן, אני אגיד תודה ושלום ואקפל את המאפייה. אני לא הולך להפגין ולא כלום. אני לא כועס על אף אחד, זה בכלל לא תלוי בנו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה את מה שאנחנו אוהבים, ולהגיד תודה. אז למה להוציא את האנרגיות בצמתים?"
רונן רק רוצה לחסוך לכולם אנרגיה. אולי הוא לא יודע שבחבית נפט אחת מתחבאות 180 שנה רצופות של ריצה, אבל הוא יודע שכמות האנרגיה שתצא על הרמת שלטים בצמתים לא מתקרבת לחבית נפט אחת, והוא יודע שההחלטות הגדולות לא נעשות מול אנשים, אלא מול מספרים. אז הוא אורז לנו הביתה לחם כבד וכהה כאילו חצבו אותו מהאדמה השחורה של הגולן, וחוזר ללוש בצק בתוך ענני קמח, דרכם אי אפשר לראות החוצה.
אחרי שהאלבום הראשון שלה, The Milk-Eyed Mender, הגיע לאוזניים שלי, ג'ואנה ניוסם הפכה לאחת הזמרות האהובות עליי. לפני עשור, יצרתי איתה קשר (היא הייתה אז קטנה מספיק כדי שיהיה אפשר פשוט ליצור איתה קשר) והזמנתי אותה לענות על 21 שאלות כתובות מראש. זה היה מדור קבוע במגזין של השרת העיוור, שערכתי אז. 
