לאהוב את בלייזר

[בקיץ 2013 התפרסם בבלייזר ספיישלון של "דברים שאנחנו מנסים לאהוב ולא מצליחים". כתבו על ברוס ספרינגסטין, על הים התיכון, דברים כאלה. אני כתבתי על בלייזר עצמו. הם פרסמו את זה]

פעם אהבתי את בלייזר אהבת נפש. הוא גרם לי להרגיש דברים שאף מגזין לא גרם לי להרגיש קודם. הוא הצחיק אותי, הוא – שיט, בעצם הוא בעיקר הצחיק אותי. בחודשים מסוימים הייתי קורא רק את כיתובי התמונה לאורך כל המגזין ונקרע מצחוק. אבל מאז המגזין השתפר, ואני התבגרתי, ונפער בינינו פער – פער שמקשה עליי לאהוב אותו, את הבאר הזאת שאליה אני יורק ממש במילים אלו.

יש לי בעיה עם בלייזר. ויש לי בעיה עם זה שיש לי בעיה עם בלייזר. הקונפליקט מתחיל בזה שחלק גדול מאוד מכתבות המגזין הכי טובות שנכתבו בעברית בעשור האחרון התפרסמו בבלייזר. זה לא מגזין גרוע, זה מגזין עם ביצים, ועם עורכים וכותבים שיודעים לשים על נייר כרומו 2,500 מילה שיגרמו לך לצחוק, לחשוב, להתרגש ולפעמים אפילו להתכווץ בכאב או למחות דמעה כשאף אחד לא מסתכל. את זה אף אחד בארץ לא עושה טוב כמו בלייזר. היה קל יותר לו חשבתי שמדובר פשוט במגזין גרוע. אז לא היה שום קונפליקט, והחיים ללא קונפליקטים הם חיים קלים יותר – גם אם לא בהכרח טובים יותר.

בנוסף לבלייזר, אני מנוי גם על Esquire (זה המגזין שבלייזר תמיד רוצים להיות ותמיד יוצא להם Maxim), ואני חייב רגע להשוות גדלים. על שלושת השערים האחרונים של Esquire הופיעו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומאט דיימון, וכל אחד מהם זכה לכתבה נרחבת, רצינית, בגובה העיניים, על החיים כשאתה הגבר שכולם רוצים להיות. למרות הגברים על השער, לא מדובר במגזין לבחורות אלא במגזין לגברים, גברים שלא מפחדים להודות שיש להם חלומות גדולים יותר מציצים, ולשים את החלומות האלה על השער. לא סתם המוטו של Esquire הוא "הגבר במיטבו".

לבלייזר אין מוטו מאז שמחקו את "כל מה שמעניין גברים" מהכותרת כי כנראה הבינו שבלייזר הוא גם מגזין לבחורות וגם לא תמיד כזה מעניין. על שלושת השערים האחרונים של בלייזר הופיעו נשים שהתרומה הכי גדולה שלהן להיותו של הגבר במיטבו היא האשלייה שהוא יכול לגרום לנשים הכי יפות בארץ להתפשט אם הוא מנוי למגזין. לא משנה לאיזה מגזין, כי על דוכן העיתונים בפיצוצייה קשה להבדיל בין בלייזר, "את" ו"עולם האישה". כולם נראים כמו מגזיני נשים, רק שבלייזר הוא מגזין נשים לגברים. חוץ מכתבות מעולות ולא מספיק תכופות, כמו החקלאי המחוספס בגליון הקודם, בלייזר מתעסק בכל מה שסטריאוטיפי לגברים ולא במה שמעניין גברים באמת. מגזין גברים על מכוניות, פיצוצים, בחורות וכדורגל הוא לא שונה בהרבה ממגזין נשים על בגדים, דיאטות, יחסים ומתכונים. אם אתם מכירים בחורה שכל עולמה מסתכם בארבעת הדברים האלה, תסכימו איתי שהיא בחורה שלא תרצו לשבת איתה לבירה. אם בלייזר היה בן אדם אמיתי, האם הייתם רוצים לשבת איתו לבירה?

בשנה הבאה בלייזר יחגוג בר מצווה. זה זמן מצוין בשבילו להתבגר, לזנוח כמה מהקבעונות הילדותיים ולהעיז לעסוק לעומק, עם כל היכולות המגזיניות המעולות שרכש, בנושאים שמעסיקים גברים אמיתיים, גברים במיטבם.

#יומןמסע #טקסס

רשומה ראשונה

הלב שלי נכנס הביתה ברגע שירדתי מהמטוס. זו הייתה טיסה ארוכה במיוחד, והיא הייתה מוכרחה להיות ארוכה. הגעה למקום שאתה מייחל לשוב אליו דורשת העפלה. בשנה שעברה זה קרה לי בפעם הראשונה: הרגשתי בבית בעיר זרה ברגע שבאתי בשעריה. זה קרה באוסטין, טקסס. כשעזבתי אותה, ביקשתי בלבי לחזור אליה כמה שיותר מהר. והנה אני כאן שוב, בעיר שהייתי רוצה לקרוא לה בית.

שעה אחרי הדרכונים אני בבית של פיטר סטאאטס, עם שני א'. קר הערב באוסטין אז פיטר עומד בדלת בצעיף ארוך ומכנסיים קצרים ומחייך את החיוך שלו, חיוך קשה לפענוח, רוקד על מפתן הדלת שבין חמימות ללעג. פיטר היה צלם אבל הוא הפסיק כי הפילם מת. ״היום אפשר לראות מיד איך יצא״, הוא מספר לנו בזמן שהוא עושה לנו סיור בבית, ״פעם היית צריך לבחור צלם וממש להאמין בו״.

הבית הוא התגלמות האופי של אוסטין בבניין אחד: מוזר, אקלקטי ומזמין. הקירות עמוסים באמנות אצטקית, פסלי מתכת, גרוטאות עץ צבועות, שלט ניאון של בירה מקומית, שולחן עשוי מדלת עץ כבדה ממקסיקו השכנה, סמל משפחת סטאאטס (״זה פלינדרום״, הוא אומר, ״הולנדי במקור״), תמונות וציורים שקיבל פיטר במתנה מחבריו האמנים. הפגישה בינינו חטופה, שטחית, אבל פיטר מציג לנו כל פריט בבית ומקפיד להזכיר שאשתו מתה מסרטן לפני כמה שנים. הוא מחייך הרבה ונראה נקי מדאגות.

החצר ענקית וכמו חצרות רבות באוסטין היא כוללת איירסטרים, טריילר מתכתי שנראה כמו קליע ענקי ומבהיק. הוא משמש כבית מחוץ לבית, פעם לחופשות משפחתיות והיום למגורים חצי-קבועים בחצר. בזמן שפיטר מדבר אני חושב אם הוא היה ישן באיירסטרים כשהוא ואשתו רבו. האם הוא חושב היום על הריבים שלהם אז. פיטר גר שם כשהוא משכיר את הבית לאורחים, והלילה הבן שלו ישן שם ומתכונן למבחן בקולג׳. במדרגות בין שתי הקומות תלויה תמונה משפחתית קטנה וישנה ומעליה ציור ענקי. זה אתה בתמונה, אני שואל את פיטר. ״כן״, הוא מחייך, ״וזו אשתי ושני הילדים שלנו. היא מתה מסרטן השד לפני כמה שנים״. בציור הענקי שמעליה עומד אב גבוה וסומך את ידיו על נער ונערה. ״וזה״, הוא עוצר באמצע המדרגה, ״וזה מה שנשאר״.

פיטר עובר בכל הבית כמו זרוע של הוריקן, הצעיף שלו מסתחרר בשובל שהוא מותיר. הוא נפרד מאתנו על הסף, נועל את נעליו ביציאה מהבית של עצמו. הלילה הוא ישן אצל חבר. הלילה אנחנו שוכרים את הבית שלו, ומנופפים לו לשלום ממפתן הדלת.

רשומה שנייה

כמו טראומה שחוצה את החיים, חותך נהר קולורדו את מרכז אוסטין. מצפון לנהר כל מה שיכול להעלות את מחירי הנדל״ן: דאונטאון, האוניברסיטה, מרכז הכנסים, מסעדות יוקרה. מדרום לנהר, כל מה שמחירי נדל״ן נמוכים מאפשרים: חנויות קטנות ועצמאיות, פוד טראקס בהמוניהן, גלריות קטנות, מסעדות טבעוניות, חנות ספרים אנרכיסטית.

התחלתי את היום בלי לדעת מה אעשה. הלכתי בלי לדעת לאן. הגעתי לדרום העיר. שם מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי: את אלי(זבת, אבל אף אחד לא קורא לה אליזבת). הכרנו קודם אבל לא נפגשנו באמת עד עכשיו. פתחתי את דלת הסטודיו שלה ואמרתי היי אלי, זה גיא מישראל.
להמשך הפוסט ←

שי צברי מכין קפה שחור אולדסקול.

פינג'ן, הרים נדיבים של קפה טחון כהה על הכפית, הרתחה איטית וארוכה. יש לו סבלנות. הוא חייב סבלנות. אחרי כמה שנים טובות כזמר בלהקה של ברי סחרוף וכאמן סולו, הוא כבר השלים עם האמת הגדולה והנסתרת של עשיית המוזיקה, שעומדת יציבה כמו מונוליט שחור ומאפילה על כל הקופים שמתרוצצים מבוהלים סביבה: לעשות מוזיקה זה בעיקר לחכות (את האקסיומה הזו מייחסים למיק ג'אגר, ואם זה נכון אפשר להבין למה הוא עדיין זז כמו בן 25 – בערך שני שליש מ-76 שנותיו הוא נח). היום צברי מתחיל להקליט את אלבום הבכורה שלו באולפני קיצ'ה בפלורנטין, וכולם אכן מתרוצצים: מחברים מיקרופונים, פורשים ומגלגלים כבלים, מעבירים גיטרות ואוזניות מחדר לחדר ומציבים מעמדים מתקפלים במבוך השתקפויות של מסדרונות וקירות זכוכית מרצפה עד תקרה. לכולם יש מה לעשות עכשיו, חוץ מאשר לזמר, אז הוא מכין ללהקה ולצוות קפה שחור חזק מאוד. לביטלס לקח ארבעה וחצי חודשים להקליט את סרג'נט פפר, ומייקל ג'קסון בילה עם קווינסי ג'ונס חצי שנה באולפן כדי להשלים את Thriller. לשי צברי וללהקה שלו יש יומיים וחצי. אף אחד לא צריך את הקפה הזה יותר מהם.

בזכות סידור משונה של החדרים והמון מחיצות זכוכית, אולפני קיצ'ה יפים יותר מרוב האולפנים בתל אביב אבל הם עדיין, בבסיסם, בועה פונקציונלית נטו. כמו מעבדה או חמ"ל, באולפן אין חלונות או שעון על הקיר, וחלקי היום מתערבבים לשעה אפורה אחידה. זה לא במקרה. אולפן הקלטות הוא הרחם שממנו נולד אלבום אחרי שהופרה, מלאכותית או טבעית, בחדרי החזרות. לכן הוא מקום עם "אווירת בית חולים", כמו שקרא לזה ג'ימי פייג'. הוא בועה מחוץ לזמן כי הוא המקום שבו אתה אמור להגשים את הרעיונות שלך בצורה המדויקת והנקייה ביותר (כמו במעבדה), וכי מה שייקבע כאן יצא לגמרי משליטתך ברגע שיכה בעולם האמיתי (כמו בחמ"ל), אז אסור לחפף החלטות. בניגוד למעבדה או לחדר מצב, כניסה לאולפן הקלטות היא תג הבקסטייג' הנחשק בעולם בשביל מאזין כמוני, עלייה לגל לקודש הקודשים של המוזיקה. כאן הקסם אמור לקרות.
להמשך הפוסט ←

אני גיטרה, ואתה?

Disco copy
תצלום: Aron Carlton

התחושה הזו, שמשהו חריג עומד לקרות, מתחילה עוד באוטובוס. הנוסעים הקבועים של שבת בערב בקו 21, שנוסע לאורך רחוב הייז בסן פרנסיסקו, לא מצליחים להעמיד פנים שהם מתעסקים בטלפון הנייד או בוהים מהחלון. כמו נהרות בלתי נראים, קווי הראייה של כולם מתנקזים אל הים שעומד באמצע המעבר: בחור ענק וכמעט עירום, קעקועים מטפסים ממגפי העור השחורים שלו עד הקרחת המגולחת, מופרעים רק ברצועות עור ושרשראות שמתלכסנות על החזה והכתפיים. מהמצח שלו יורדים עד הברכיים פסים ארוכים של מה שנראה כמו דם קרוש. יש לו זקן־תיש, נזם ענק באמצע האף ועיגולי צבע שחורים ענקיים סביב העיניים. לידו, בחיוך קל, עומד בחור בחליפת גוף מלאה בהדפס זברה עם בנדנה תואמת.

כשהם יורדים יחד איתי בתחנה של מועדון האינדיפנדנט, הניחוש שלי הופך לעובדה: גם פניהם מועדות לחצי הגמר באליפות ארצות הברית באייר־גיטאר – אם כי ברור שהם, בניגוד אליי, עומדים להתחרות בה. אחד מהשניים עשוי אפילו לקחת את התואר. כן, יש תואר, יש טורניר רשמי, יש שלבי מוקדמות איזוריים, יש אליפות ארצית להעפיל אליה ויש אנשים שמתחרים באופן רציני כבר שנים בתקווה לקחת בסופו של דבר את אליפות העולם השנתית בפינלנד באייר־גיטאר. או בשורה אחת: כן, מישהו לקח את ההרגל האידיוטי של חובבי רוק לעשות עם האצבעות כאילו הם מנגנים בגיטרה והפך את זה לספורט רשמי. עדיין לא אולימפי אבל היי, עוד לא אבדה תקוותנו – יש מדליה לקפיצה בטרמפולינה.

סטודנטים למדעי הרוח קוראים לזה "סימולקרה": חיקוי של חיקוי של חיקוי של משהו שלא בטוח שהמקור שלו בכלל קיים ואמיתי

הסבר פשוט על אייר־גיטאר למי שבטעות שמע מוזיקה קלאסית: אם אי פעם שמעת סולו גיטרה חשמלית, החזקת את הידיים שלך באוויר כאילו אתה מחזיק גיטרה אמיתית ועשית כמה תנועות שבדמיון שלך היו דומות איכשהו למה שסלאש בטח עושה כשהוא מנגן – ברכותיי! עשית אייר־גיטאר. המהדרין מוסיפים, בדרך כלל בלי מחשבה מודעת, עוויתות־פנים אורגזמיות, הישענות אוטומטית אחורה ולפחות ברך אחת מכופפת. אני בטוח שבערב שבו צ’אק ברי דפק את סולו הגיטרה החשמלית הראשון, מישהו בקהל כבר דפק סולו אייר־גיטאר (אני הולך לכתוב "אייר־גיטאר" בכתבה הזאת כי "גיטרת אוויר", למרות הדיוק, נשמע כמו צעצוע בריכה מתנפח).

להמשך הפוסט ←

מסעותיו של מעריץ ישראלי בניו יורק סיטי

בסוף 2012 נסעתי לארצות הברית. בלייזר ביקשו ממני לכתוב להם חוויות מההופעות שראיתי, אבל יצא לי טקסט אחר לגמרי, שהרבה יותר אהבתי. הם בחרו לא לפרסם אותו, והוא פורסם כאן בתת. הנה הטקסט שכן פורסם בסוף, על ההופעות עצמן.

radiocity

1

לא משנה כמה סרטים וספרים וכתבות קראת על ניו יורק, שום דבר לא מכין אותך למפגש מטווח אפס עם הרחובות שלה. בבת אחת אתה מתעורר משינה שלא ידעת שאתה שקוע בה. בשביל ג'אנקי מוזיקלי כמוני, להרים גליון של "טיים אאוט ניו יורק" ולבדוק איזה הופעות יש השבוע בעיר, זה כמו לתת לנרקומן מפתח למחסן הסמים של המשטרה ולהגיד לו: "כיבינו את המצלמות, יש לך 24 שעות".

זה היה הביקור הראשון שלי בניו יורק, והגעתי כדי לרדוף אחרי כמה מהגיבורים שלי: ניל יאנג, הרוטס, הבלאק קיז, בון איבר. היו לי כרטיסים בכיסים וכוכבים בעיניים. אבל לא נסעתי רק כדי למחוק כמה סעיפים מרשימת החלומות שלי.

מאז ההופעה הראשונה שלי, כשהייתי בן שבע ודני רובס הופיע בקיבוץ שלי, ראיתי בארץ אלפי הופעות: במועדונים, בפארקים, בפסטיבלים, בבתים פרטיים, על גגות, על מדרכות, בכיכרות, ביערות, במדבר, באולמות אופרה מכובדים ובמרתפי חזרות מטונפים. ראיתי את מייקל ג'קסון בפארק עם עוד 80 אלף איש ואת שלומי שבן בסלון עם עוד 13 איש. ראיתי הופעות מדהימות והופעות איומות, ותמיד ראיתי אותן באותה הצורה: מוקף ישראלים. נסעתי ליבשת אחרת כדי לבדוק איך נראית חווייה מוזיקלית אחרת.
להמשך הפוסט ←

דרך החוצה מהביוב: למה לורד היא אשת השנה שלי במוזיקה

lorde

אשת השנה שלי במוזיקה היא לא אישה. ליתר דיוק, היא – כמו ששרה בריטני – כבר לא ילדה, אבל עדיין לא אישה. קוראים לה אלה מאריה לאני יליץ'-או'קונור. אתם מכירים אותה בכינוי Lorde ושמעתם השנה את הסינגל שלה "Royals" איזה מיליון פעם בגלגלצ. עכשיו תקשיבו למה יש פה יותר מסתם עוד בחורה עם שיר טוב.

להמשך הפוסט ←