האיש שמאחורי ״הצמד״

1 משה זיו לא מוכן לאכול פיצה של פיצה האט, כי הוא מייצג את אחד המתחרים שלה. אבל הוא מוכן לשבת בשולחן שלהם בקניון, כי כאן המזגן אגרסיבי. אחרי הליכה קצרה לכאן גם הוא וגם בנימין בלכר, השותף שלו במשרד יחסי הציבור ״זיו פתרונות מיתוג״ (״אני לא אפרט איפה בדיוק, אבל הכרנו בהפגנה, עם דעות משותפות״), שניהם מזיעים כמו חמורים. המשרד שלהם כולל רק אותם. הם עובדים מהבית של זיו בקריית אתא, אבל רוב הזמן הם על הרכבת בין הקריות לתל אביב. יש להם בערך עשרה לקוחות, ביניהם מדריכת כושר מהקריות, אמן חושים, ופיצה גו, פיצרייה אוטומטית ששמים בה 25 שקל ומקבלים פיצה חמה ישר מהמכונה. וגם צמד הפופ המצליח ביותר בישראל, סטטיק ובן-אל תבורי, או ״הצמד״ כפי שקורא להם זיו. הוא לובש חולצת פולו שחורה קצרה של קסטרו, ג׳ינס, וסניקרס שחורות ונקיות מעור. על השולחן, ליד קולה ענקית מהמקדונלדס, מונחים משקפי שמש של פראדה. ״הקהל חיבק את סטטיק ובן-אל, ואני הייתי צריך להסביר לתקשורת: חבר׳ה, כל מה שאתם רואים פה זה אמיתי. מילאו להם את המוח בכל מיני הצלחות מלאכותיות של אחרים, והם לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות במדינת ישראל: השיר הישראלי המושמע ביותר ביוטיוב בכל הזמנים. השיר המושמע ביותר ברדיו ביום אחד בכל הזמנים. מקום שני? גם אנחנו. מקום שלישי? גם אנחנו. מקום רביעי? ׳אני ואתה׳, ביום שאריק איינשטיין נפטר. עד כמה שזה אבסורד, הטראפיק שהיה ביום שאריק איינשטיין נפטר, זה אותו טראפיק שיש ביום שהצמד מוציא שיר״.

זיו התחיל בתור ראפר מחאה מהקריות עם כישרון חריג לספיד־ראפ, דחיסה מהירה של המון מילים בכמה שניות. שם הוא גם הכיר את סטטיק, שגדל בחיפה והשתלב בסצינת הראפ שלה, והם נהיו חברים. ליחסי ציבור התגלגל בטעות. מש״קית החינוך שלו בצבא הוציאה סינגל, והוא הציע לעזור לה בזכות הניסיון שצבר עם להקת ההיפ הופ שלו. הסינגל הגיע להשמעות ברשת ג׳ ובגלגלצ. ״פתאום אמרו לי: ׳למי עוד אתה עושה יחסי ציבור?׳ ועניתי ׳למי אני עושה יחסי מה?׳. ככה זה התחיל״. אחרי עוד כמה אלמונים שעבד בשבילם בחינם, פנה אליו הזמר הים־תיכוני מאור אדרי. היה לו אז להיט שטח אחד, אפס נוכחות ברדיו ובעיתונים. הוא רצה שישמעו עליו. ״הוא אמר לי: ׳בוא תראה לי מה אתה יודע – אם זה יהיה מספיק טוב, תקבל כסף׳״, נזכר זיו, ״אחרי 24 שעות עלתה עליו כתבה במאקו עם הכותרת: השנה הקרובה תהיה של מאור אדרי״. שנתיים אחר כך הוא הגיע לאלבום זהב, ולקיסריה. בימים שלפני קיסריה, זיו ישן אצל אדרי. הם הלכו ביחד לתלות פוסטרים.

עבודה ביחסי ציבור היא עבודה כפוית טובה. יח״צן יכול להישאר בצללים קריירה שלמה, לעבוד בשביל הצלחה של אחרים, ויח״צנים רבים מפתחים מרירות, ציניות או צביעות. זיו חיובי בצורה כמעט חריגה. בתור ראפר מחאתי, הוא מודה, הוא היה בנעוריו ״בנאדם מאוד נגטיבי״. מה ששינה את התפיסה שלו היה ספר. ״זה מצחיק וקלישאתי, אבל כשקראתי את ׳הסוד׳ השתנו לי החיים. התחלתי לחשוב אחרת, לדבר אחרת. אתה מקבל כישלון לפנים? לא נורא אחי, הכל טוב, טודו בום״. כשסטטיק הוציא את ״בא לי לרקוד״, זיו כתב לו הודעה פרטית בפייסבוק: אל תוציא שיר בלי יחסי ציבור. השיר הפך במפתיע ללהיט ענק וסטטיק הפך מאלמוני לכוכב, וזיו יחד איתו. כשיצא הסינגל האחרון של הצמד, ״טודו בום״, הוא הצליח כל כך מהר שגוגל העולמית הושיבה עובדים לבדוק למה נתוני הצפייה של יוטיוב בישראל חורגים פתאום מהסקאלה. היום, החלום שלו הוא להיות דובר ראש הממשלה.

לכל יח״צן יש שיטות שכנוע לעיתונאים: יד רוחצת יד, חנופה, הטבות. שיטת השכנוע העיקרית של זיו היא מספרים. ״נגיד זמר ים־תיכוני מוציא שיר. אחרי יומיים אני יושב בבית ושומע רכבים חולפים עם השיר הזה, ומצד שני כתב אומר לי ׳זה לא להיט, מוקדם מדי לכתוב על הזמר הזה׳. אז אני אומר לו: רגע, שמעתי חמש פעמים ביום את השיר ברחוב, זה השיר המושר ביותר בקריוקי, יש לו 20 אלף הורדות בסלולר, 5 מיליון צפיות ביוטיוב. אני נותן לו נתונים יבשים עד שהוא אומר רגע, אולי אני מפספס משהו?״. אבל זו לא חוכמה כשלאמן יש מספרים גבוהים להראות, כמו מאור אדרי או הצמד. כשמייצגים מדריכת כושר, צריכים להיות יותר יצירתיים (הם מנסים לשבור את שיא גינס בקפיצה על טרמפולינה). ״אני צריך שהאמן יהיה מרוצה, שהתקשורת תהיה מרוצה ושהשטח יהיה לוהט, בו זמנית״. אחת הדרכים שבהן זיו דואג שכל הכתבים יהיו מרוצים היא להוציא את כל הידיעות העסקיות שלו בדיוק ב-9:05 בבוקר. כל הסינגלים או ההודעות על סטטיק ובן-אל תבורי יוצאים בדיוק ב-10:10. למה? כדי שאף כתב לא ירגיש, חלילה, שכתב אחר קיבל משהו לפניו.
מערכת היחסים בין עיתונאי ויח״צן היא מורכבת. ליחצ״ן יש אינטרס ברור, אבל שניהם מעמידים פנים שהוא לא קיים. העיתונאי צריך לייצר כתבות, אבל מעדיף להרגיש שהוא הביא אותן בעצמו. יש יח״צנים שממש מציעים כותרות לכתבים, או שולחים כתבה חצי כתובה כ״הצעה״. יש עיתונאים עצלנים ויש יח״צנים עצלנים. יח״צנים עצלנים מסתפקים בשליחת מייל לרשימת נמענים חסויה בכל פעם שיוצא סינגל חדש לאמן שלהם. יח״צנים חרוצים, כמו פוליטיקאים חרוצים, מנהלים מערכות יחסים אישיות ארוכות טווח עם עיתונאים. ״יש אנשים שאין יומולדת שלהם שאני לא שולח פרחים ולא שולח מתנה. הכתב הופך לעורך משנה, העורך משנה לעורך, העורך ליו״ר, ואני גדל איתם. 99.98% מהעבודה שלי זה רק לשמור על הקשרים האלה״. הוא לוגם מהקולה ומשתיק הודעות שנכנסות לו לטלפון. ״המשרד הזה לא מונע מכסף, הוא מונע מאהבה טהורה. המטרה שלנו זה לעשות אנשים כוכבים, כדי שהמעמד שלנו יעלה כמשרד״.

2 הפרזנטור העולמי של חברת האוזנית סול ריפבליק, שמופיע על אריזות מוצריה, הוא הדי-ג׳יי הרווחי ביותר בעולם כבר שלוש שנים ברצף, קאלווין האריס (הוא מרוויח כמעט כפול מטייסטו או דיוויד גטה). בקרוב יוכרז כי הפרזנטור הישראלי יהיה רותם כהן, זמר ישראלטיני בנסיקה שמיוצג על ידי זיו פתרונות מיתוג. זיו ובלכר יושבים במשרדים של ליאת אריאב, היח״צנית של סול ריפבליק, כדי להחליט איך ומתי ישיקו את האוזניות ואת שיתוף הפעולה. ״אלה האוזניות הכי איכותיות״, אומרת אחת העובדות של אריאב, ״אז לקחו די-ג׳יי, כי מי מבין באיכות ובמוזיקה יותר מדיג׳יי? בקליפים שלו הוא עם סול ריפבליק״. על השולחן מונחים תפוחים חתוכים, תמרים בקופסה, מאפים טריים, מגבונים. ״זה גובל בתוכן שיווקי״, אומר בלכר, אבל זיו ממהר להרגיע: ״לא הייתי קורא לזה אפילו תוכן שיווקי. כל דיג׳יי מצטלם עם האוזניה שהוא רגיל אליה״.

בספטמבר, לרותם כהן יהיה מופע גדול בהאנגר 11 בתל אביב. ״אנחנו עוד שנייה סולד אאוט, נכון?״ שואל זיו את קרני, אחותו של כהן. היא קטנה מאחיה ב-14 שנה, ומנהלת אותו. ״נשארו עוד 300 כרטיסים״, היא אומרת ומרימה פרוסת תפוח, ״זה כבר נקרא סולד אאוט״. בניסיון של זיו לחבר בין המופע להשקת האוזניות, המופע לא ייקרא ״רותם כהן בהאנגר 11״, אלא ״הוואנה סול ריפבליק״. המועדון יעוצב בסגנון קובני, עם מכוניות אמריקאיות ישנות שיחנו לאורך הקירות. כרטיס הכניסה מעוצב כמו כרטיס טיסה לקובה. ״זה לא אירוע מסחרי״, הוא אומר, אלא חוויה. ״זה לא עוזר לעיתונאים״, עונה אריאב, ״הם רוצים לכתוב על האוזניות עצמן״.

אריאב מתעקשת שהמופע מתקיים מאוחר מדי בחודש, ושצריך למצוא מקום אחר להשקת האוזניות – לא במופע של כהן. זיו מציע את הזאפה, אפשר לקבל אותה בחינם כי יש לו שם קשרים. הם מציעים עוד כמה מקומות, כולל מועדון בשם ״הוואנה״ שנמצא ממש ליד המשרדים של אריאב. ״איך קוראים למקום שאת רוקדת בו בצ׳אטה?״ שואל זיו את כהן. ״מה שחשוב לנו תכל׳ס זה האוזניות״, אומרת אריאב, ועוברת לדון בתאריך מתאים. ״אולי ה־11? אוי״, היא צוחקת, ״זה יוצא ספטמבר אילבן!״ זיו מרצין באחת, ״אי אפשר, זה תאריך לא טוב, 11 בספטמבר״. הטלפון שלו מצלצל והוא עונה מיד, ״אני בפגישה, מי זה?״.

״ברמת הלהוציא את רותם תקשורתית כפרזנטור״, אומרת קרני, ״חשוב לי שיופיע הסכום״ (שמקבל כהן על היותו פרזנטור). ״יש סכום פלוס בארטר, אני רוצה לחשב את הכל ביחד כסכום״, אומר זיו. קרני נוקבת בסכום שהיא רוצה שיופיע. ״זו השאלה הראשונה שישאלו אותנו עיתונאים״, אומרת עובדת של אריאב. ״אני יודע שסכומים של חסויות הם פחות מזה״, אומר זיו, ״קרביץ הציעו לנועה קירל כמה עשרות אלפים, עכשיו היא גדולה יותר, יכולה לקבל מאות. 500 אלף זה כבר יודה לוי״. ״אנחנו נגזים״, אומרת העובדת, ״אני לא רוצה את הסכום האמיתי בחוץ״.

כשהפגישה מתפזרת, נשארים בחדר אריאב, זיו והשותף שלו, וקרני כהן, כולם עם טלפונים בחוץ. ״התלהבתי ממנו כי הוא בביזנס״, אומרת כהן על זיו, ״יח״צני מוזיקה הם רק במוזיקה, יש להם ראייה צרה. אם הם לא מסתכלים על הביזנס, הם לא מגדילים את הביזנס״. כהן שואלת את זיו אם הוא שמע את השיר החדש שרותם שלח אתמול בשתיים בלילה. ״לא קיים רגע שהטלפון כבוי״, אומר לי זיו, ״אני משדר לאמנים שלי שאני זמין 24 שעות. אני יכול בו זמנית להתקלח ולעבוד. מתקשר אליי אמן אז אני עוצר את המים, היי אחי, מה נשמע, משהו דחוף?״. הם משמיעים את הסקיצה מהלילה, זיו מזיז את הראש עם הקצב העדין, ומפסיק את השיר באמצע כדי להשמיע שירים אחרים מהאלבום הבא, כולם בהודעות קוליות שהוא קיבל מקרני בווטסאפ, אף אחד מהם לא מנוגן עד הסוף. ״מה הכי אהבת?״ הוא שואל את כל הנוכחים בחדר. קרני והוא לא מסכימים על בחירת הסינגל הבא: השיר עם המילים הסקסיות, או השיר עם העיבוד הברזילאי, סטייל מתי כספי. ומה עם הבלדה הרגישה? ״זה להיט חורף קלאסי״, אומר זיו, את השיר הסקסי צריך להוציא לפני שהקיץ ייגמר.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, אוגוסט 2017

מי הרג את הרולינג סטון

ב־9 בנובמבר, המגזין ״רולינג סטון״ יהיה בדיוק בן 50 שנה. יאן וונר, שהקים את המגזין כשנשר מקולג׳ בגיל 21 בסן פרנסיסקו וב־50 השנה האחרונות הפך אותו לאימפריה, הודיע לאחרונה שהוא מוכר את החלק שלו במגזין האגדי (51%), וזה רגע טוב בהיסטוריה לעצור לכמה דקות כדי לענות על השאלה שעולה בראשו של כל בר דעת כשהוא קורא את המשפטים האחרונים: למה שיהיה לי אכפת?

והתשובה מורכבת משלושה חלקים: בגלל הריספקט, בגלל המיתולוגיה, ובגלל שהגיע הפאקינג זמן.

אנחנו חייבים לרולינג סטון ריספקט עצום, אולי אפילו התנצלות, על כך שלקחנו אותו כמובן מאליו. היום אנחנו נמצאים בדיוק בסיומה של תקופה ארוכה, שנמשכה כמעט 50 שנה, שבה לא היה ניתן לפתוח מגזין או אתר תוכן בכל נושא שהוא, כולל אקטואליה, בלי למצוא בו טור שבועי על מוזיקה. הדבר הזה פשוט לא היה קיים עד שיאן וונר לווה 7,500 דולר מההורים שלו והקים מגזין חדש שהוקדש כמעט כל כולו למוזיקה פופולרית חדשה. התקופה הזו, תקופת טורי המוזיקה, לא נגמרה בגלל שוונר החליט למכור חצי מהרולינג סטון, אלא להיפך. בעשור האחרון, עם הקלות ההולכת וגוברת של מציאת מוזיקה חדשה דרך יוטיוב, ספוטיפיי, פנדורה ובעיקר דרך פוסטים של חברים שלכם בפייסבוק, טורים על מוזיקה הלכו ונסגרו, נמחקו בשקט מעמודי התרבות ברוב המגזינים. יחצ״נים מתלוננים שהם מקדמים אלבום חדש ואף אחד לא כותב עליו, לא כי האלבום לא מעניין אלא כי אין איפה לכתוב עליו. טורי המוזיקה לא גוועים כי עורכי המגזינים לא חושבים שחשוב לכתוב על מוזיקה (ותודה לבלייזר, שכנראה עדיין חושבים ככה, או שהם לא זוכרים שהמדור הזה קיים), הם גוועים כי נראה שלקוראים פחות ופחות אכפת מה דעתו של מאזין מקצועי למוזיקה. פעם היית קורא דעה על אלבום חדש כדי לדעת אם ללכת לחנות ולקנות אותו. היום הוא מופיע לך באפל מיוזיק במלואו לפני שכתב המוזיקה בכלל הספיק לשמוע אותו פעם אחת. ככתב מוזיקה אני לא מקונן על זה, דרכו של עולם להשתנות. אני רק רוצה לומר: התקופה הארוכה שנגמרת עכשיו, שרובנו נולדנו לתוכה וראינו אותה נגמרת, הייתה משמעותית. היא הרחיבה את העולם המוזיקלי שלנו, המליכה מלכים, יצרה פסקולים משותפים לדורות וקהלים שונים. הרבה מאוד מוזיקאים, סצינות וז׳אנרים שהצליחו ב-50 השנים האחרונות חייבים את הצלחתם לטורי מוזיקה עקשניים. וכל טור מוזיקה חייב את קיומו לרולינג סטון של יאן וונר.

הרולינג סטון אחראי גם למיתולוגיה של הרוק שבצילה חי כל מי שחי בחצי המאה האחרונה. הרוקנרול לא היה צריך את הרולינג סטון כדי להתפוצץ, כמובן, הוא עשה את זה עם צ׳אק ברי, ביל היילי ואלביס לפני שיאן וונר חגג בר מצווה. אבל הרולינג סטון של הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז היה זה שקיבע את ההגמוניה החדשה, את המיתולוגיה וההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית במאה ה־20 כמו שאנחנו מכירים ומקבלים אותה היום כמובן מאליו. תענו מהר: מי המוזיקאים הכי גדולים ומשפיעים של המאה ה־20? קחו שנייה לחשוב על שמות לפני שתענו. חשבתם? יופי. בהכרח, בין התשובות שנתתם, היו הגברים הלבנים הבאים: בוב דילן, ג׳ון לנון, הדורז, פינק פלויד, קורט קוביין, דיוויד בואי, אלביס, הביץ׳ בויז, פול סיימון, ניל יאנג, לאונרד כהן. ובכיתת האפליה המתקנת אולי זכרתם להכניס גם את ג׳ניס ג׳ופלין או ג׳ימי הנדריקס, בודדים במגדר ובצבע. רוב השמות האלה הגיעו לשיאם, לא במקרה, בשנים סביב הקמת המגזין והצלחתו המטאורית, וכולם ניגנו רוק. אבל מה שקרה במגזין, ששלח את גליונותיו וזרועותיו לכל אמריקה והעולם, זה לא מה שקרה בשטח. כל אלה ניגנו רוק בזמן שבכל העולם שמעו בעיקר דברים אחרים. בשבוע שבו קם המגזין, המקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי היה "To Sir with love" של לולו, זמרת פופ נשכחת ובצדק. כשיצא הגיליון השני, היו אלה כוכבי הנוער, המאנקיז. בשנה הבאה שלטו במצעדים זמר הסול אוטיס רדינג, זמר הקאנטרי-פופ בובי גולדסבורו, ההרכב הנשכח דה ראסקלז ושיר קיטש איום של הרב אפלרט, לצד השיר הכי פחות רוקנ׳רולי של הביטלס, ״היי ג׳וד״. הרוק, שהיום במבט לאחור נדמה שהיה הצליל הגדול של אמריקה במאה העשרים, כמעט לא היה ברדיו בזמן אמת, לא מכר שבריר ממה שמכרו להיטי הקאנטרי והפופ של התקופה. ההיפים היו מיעוט קולני, אבל מיעוט. הטריק הכי טוב שלהם היה שהם הקימו את הרולינג סטון ודאגו לספר את הסיפור שלהם שוב ושוב ושוב. הרולינג סטון הצעיר אולי מכר מיליון עותקים מכל גיליון, אבל מי שקנה אותם לא היו העם האמריקאי הרחב, זה שיצביע עוד מעט לניקסון, אלא תנועת הנגד, האופוזיציה, הסטודנטים, ההיפים, בני הנוער שחלמו על קליפורניה (לפני שהמגזין העתיק את משרדיו בצעד מכריע לניו יורק). הרולינג סטון היה קול משפיע אבל הוא היה קול המיעוט, המיעוט שעם השנים, ההשפעה וההתמדה הפך את הסיפור שלו לסיפור העיקרי: וודסטוק, מועדון 27, סקס, סמים ורוקנ׳רול. רוב האמריקאים לא חיו ככה בזמן אמת, אבל הרולינג סטון היה חזק מספיק כדי לשכנע את כולנו שככה נראו שנות השישים והשבעים בארה״ב, ושאלה, ורק אלה, היו המוזיקאים המשפיעים, החשובים, האגדיים (לקח להם כמה עשרות שנים כדי להתחיל לכתוב באותה תשוקה על ג׳ים מוריסון ועל אוטיס רדינג, על ג׳ון לנון ועל מרווין גיי, וזה קרה הרבה אחרי שכל אלה היו כבר מתים מאוד).

כשאני הצלחתי להניח את ידיי על עותק של ״רולינג סטון״, כבר היה כמעט מאוחר מדי. זה היה אמצע הניינטיז, וכנער אובססיבי למוזיקה עם חיבור מודם טלפוני שמתנתק בכל פעם שמישהו בבית מרים שפופרת, עקבתי עד כמה שיכולתי אחרי השערים של מגזין המוזיקה הכי חשוב בעולם. עוד לא קראתי כתבה אחת (בעיקר חיפשתי עוד שערים כמו שער העירום של ג׳נט ג׳קסון) ולכל תמונה של שער לקח רבע שעה להיטען, אבל כבר אז, דרך סוכנים מפוקפקים כמו מעריב לנוער ורשת ג׳, הבנתי את חשיבותו של הרולינג סטון. זה המגזין שקובע מה הולך, שממליך רוק סטארז, שמספר לעולם דברים שהעולם חייב לדעת על מוזיקה, שקובע על מה מגזינים אחרים יכתבו. כמה שנים אחר כך, התחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט, ואחר כך פתחתי בלוג מוזיקה משל עצמי. עם הזמן הבנתי שאני חלק מהתהליך שהתחיל הרולינג סטון: בואו נקרא לו הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי. לפני הרולינג סטון, מי שקבע מה ישמעו ברדיו היו האנשים עם הכסף שישבו בחברות התקליטים. יאן וונר הגיע מתרבות הנגד, מהמיעוט, ולאורך מאות גליונות, כתבות וביקורות אלבומים הכתיר את המלכים החדשים, שינה את הטעם המוזיקלי של העולם. העיתון שהוא הקים היה מודל לחיקוי למאות ואלפי מגזינים דומים בכל העולם, שעם הזמן הפכו בעצמם לקובעי הטעם המוזיקלי – הקול היחיד של הרולינג סטון התפצל לאלפי קולות – עד שהגיע האינטרנט, ואלפי הקולות התפצלו למיליוני קולות. פתאום לא היית צריך להתקבל למערכת של מגזין יוקרתי כדי שתוכל להפיץ את דעתך על מוזיקה חדשה ולהדליק אנשים על צלילים, זמרים וסגנונות שהם לא שמעו קודם. הרדיו המסחרי הוחלף במגזינים עצמאיים שהוחלפו בבלוגים עצמאיים שהוחלפו בפרופילים בפייסבוק, כל שלב חדש דורש פחות ופחות הכשרה מקצועית כדי להישמע, ופחות מחסומים כדי להגיע אל הקוראים והמאזינים ולהשפיע עליהם. הסיבה שהרולינג סטון מוצע למכירה היא שהוא מזמן לא משפיע, והוא מזמן לא משפיע כי הכוח עבר אלינו, והכוח עבר אלינו בזכות המהפכה שהרולינג סטון יצר בעצמו ב־1967: הוא התחיל את הדמוקרטיזציה של הטעם המוזיקלי, שבסופו של דבר הפכה אותו למיותר. לכן אני אומר, סוף עידן הרולינג סטון הוא זמן טוב להגיד ריספקט, זמן טוב לנפץ את המיתולוגיה של הרוק, וזמן מצוין להגיד הגיע הפאקינג זמן שהשריד העתיק הזה לזמן שנגמר יפנה את מקומו על המדף. הגיע הזמן לשמוע קולות אחרים, יותר מגוונים וסקרנים, פחות זקנים ומקובעים, וגם פחות לבנים. הגיע הזמן לשמוע אתכם.

*

פורסם במקור במדור המוזיקה של בלייזר, נובמבר 2017

איך אומרים פות ברבים?

noun_678895_ccהצרה התחילה לפני כמה שנים, מאוחר בלילה, בעיצומו של בר.

השאלה הייתה השאלה הקלה והקשה מכל: איך אומרים ״פות״ ברבים?

מאז אותו ליל עיוועים גורלי, חזרה ופקדה השאלה מפגשים רבים, לרוב בסביבת אלכוהול, תמיד בקרב חברים, תמיד בקבוצה מעורבת. לנצח נשלפו אותן תוצאות חיפוש, אותם טיעונים נחרצים העומדים על כרעי תרנגולת, ואף אחד מאתנו, משכילים ועמי־ארצות, לא חשב לפתוח מילון. כי מי בכלל מביא מילון לבר, ומנגד, מי זוכר שאלות של שתיים בלילה כשהוא מתעורר בראש הולם על הספה, מרחק נגיעה ממדף הספרים?

שאלת לשון פשוטה זו, שאלה של מה בכך, כמו הוויכוח הנפוץ בדבר הדרך הנכונה לבטא ״צהריים״ (אחסוך לכם: הדרך הנכונה היא ״צוהוריים״), התגלתה במשך השנים כנייר לקמוס ערמומי. כי השאלה אינה באמת ״איך אומרים פות ברבים״, אלא ״באיזה ביטחון אתה מוכן להילחם על טענה שאתה לא מבסס על כלום״.

וכך, מחוזקים בשיכר ועיוורים לתהומות אי־הידיעה, פעם אחר פעם בברים בכל העיר, מצאתי את עצמי בלבה של סערה סביב נושא אשר, מלבד ההתנצחויות הפוליטיות החריפות ביותר, אין שני לו בהצתת אמוציות נפיצות בקרב הנוכחים.

האם אומרים ״פותיות״, כמו אותיות, שהרי ״פות״ היא בוודאי כמו ״אות״ (תו במילה)? או שמא ״ פּוֹתוֹת״, שהרי כמו ״אות״ (סיגנָל) גם ״פות״ הוא זכר? מחנה אחד מחזיק עד המוות בדעה כי אם כבר ״פות״ הוא זכר, הרי שיש לומר ״ פוֹתים״; המחנה היריב טוען בתוקף דווקא ״פוותות״, כמו ״שוורים״. למה? מישהו מציע דיפתונג, ומושתק מיד. אף אחד לא ממש זוכר את הסיבה לכך שכך בהחלט אומרים, אך באוויר שורה הוודאות מעבר לכל ספק שהסיבה ההיא, תהא אשר תהא, היא שרירה וקיימת ואין בלתה. בוודאי, פוותות – או פותים, או לכל הפחות לא ״פותיות״, זה בטוח.

ובין גירסה אחת לאחרת, את האוויר המחניק־ממילא מפלחות שאלות טפלות, הניתזות מבין סדקי הוויכוח בעיקר כדי לאוורר את המוחות המאומצים: באילו סיטואציות נדרש אדם להתייחס לצורת הרבים של פות? בבורדל? בבואך לגדל תאומות? בכנס גניקולוגיה? מדוע אין באינטרנט תשובה פשוטה וזמינה? כמה מבין הנוכחים שלחו באישון לילה שאילתא בעלת אופן מיני לאקדמיה ללשון עברית? ולמה האקדמיה מעולם לא ענתה? האם יש לה מסנן אוטומטי לשאלות המכילות מילים גסות, או לחילופין כאלו הנשלחות לפנות בוקר? האם כבר יש מילה עברית לשליחת מסרונים בעודך בגילופין? למה אין מילה טובה ל״אקסית״? במה הם מתעסקים שמה כל הזמן באקדמיה ההיא אם לא במציאת מילים חדשות לרגעים כאלה בדיוק? למה המילונים העבריים הגדולים, דוגמת אבן־שושן או ספיר, לא מספקים לציבור גרסה מקוונת?

אה, מגלה אחד, מאלה ששתו פחות, דווקא יש. הנה, מילון ספיר המקוון, בעריכת איתן אבניאון. הרוחות מיד מתלהטות שוב: למה הוא לא עלה בגוגל כששאלנו איך אומרים פות ברבים? על מי אפשר לסמוך בעולם הזה? אך הפיכח ממהר להשקיט: רגע, אני מכניס את החיפוש.

אה, תראו, הנה.

דממה נופלת על הבר. תוך שניות המסך הבוהק עובר מיד ליד, מאיר בתורו לסת שמוטה אחרי לסת שמוטה. על התשובה הזו לא חשבו אפילו אלה מבינינו שהשלימו תארים מתקדמים בתרגום, ברפואה, בלשון המקרא.
איך אומרים פות ברבים?

פּוּתוֹת.

זה ממש שם, במילון ספיר, במילון אבן שושן, ועכשיו, אם אלי האלגוריתם יהיו בעזרנו, גם בראש תוצאות החיפוש. מעכשיו, אי שם בעומקו של איזה בקבוק, תוכלו לשלוף את הטלפון ולהאיר את עיניי חבריכם באור תכלכל. פחחחח, מה, אתם לא יודעים? פּוּתוֹת. ברור, ברור.

☜ פורסם לראשונה באלכסון

כשלהקה שאתה אוהב זורקת אותך זה תמיד באשמתך

noun_691637_ccלמטאליקה יש אלבום חדש. הוא ממש עוד מעט יוצא. אלה חדשות גדולות, כי מטאליקה לא הוציאה אלבום חדש כבר שמונה שנים, נצח במונחי 2016, והחזרה של הלהקה למוזיקה היא… טוב, האמת היא שהיא שמחת זקנתי. לא תמיד הייתה זו שמחת זקנתי, פעם מטאליקה הייתה באמת שמחת נעוריי. אם הייתם ניגשים אליי בניינטיז – הייתי אז בתיכון, כנראה בדיוק מבריז משיעור אנגלית כדי לעשן במחששה – ואומרים לי ״למטאליקה יש אלבום חדש״, סביר מאוד שהייתי פולט צעקה קטנה ובלתי נשלטת ומפיל את הסיגריה מרוב התלהבות ואז מבריז משאר השיעורים באותו יום כדי להגיע לחנות הדיסקים הקרובה ולהקים שם מאהל ולהיאחז שם בקרקע כמו מינימום תושב תקוע ד׳ ולא הייתי מרפה או יודע מנוחה או מזור עד שהדיסק המיוחל היה מונח בידיי, שבשלב הזה היו בוודאי מיובלות מרוב אחיזה בקרקע (פעם שמענו בדיסקים).

ההבדל הוא לא שעברו 20 שנה מאז התיכון והפכתי לזקן שלא מתעניין במוזיקה חדשה – אני מתפרנס מלכתוב על מוזיקה חדשה, אני מחכה לאלבומים חדשים בציפייה והתרגשות, לפעמים אני אפילו משלם עליהם כסף(!) ואם תגידו לי עכשיו שיש אלבום חדש לפורטיסהד או לצ׳אנס דה ראפר תראו אותי נאחז בקרקע הדיגיטלית כמו צחי הנגבי בימית – ההבדל הוא שלמטאליקה ולי הייתה מערכת יחסים בתיכון, וכמו רוב מערכות היחסים בתיכון היא הייתה סוערת ולוהטת כמו שהייתה מגושמת ומביכה בדיעבד, ולקראת סוף התיכון היא נגמרה, ונפרדנו. זה לא היה אני, זו הייתה בעיקר היא – אחרי הרצף של Load ו־Reload נשארו לה מעט מאוד חברים והתביישתי שיראו אותי מסתובב איתה. ושם זה נגמר. מדי פעם אני חוזר לאיזה שיר או שניים, אבל סקס עם האקס זה הרגל מגונה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אלבום שלם של מטאליקה, אפילו מהקלאסיקות של פעם.

אם אתה אוהב מוזיקה, לא מעט להקות שברו לך את הלב לאורך השנים. עם הגיל מגיע גם פיוס מסוים – אני יכול להודות עכשיו בלי להתבייש שפעם התלהבתי במידה שווה מנירוונה ומבון ג׳ובי – וגם ההבנה שיש סוגים שונים של פרידות מלהקות. הסוג הקלאסי הוא להקות כמו מטאליקה, שפעם הקליטו אלבומים אדירים ועם הזמן התחילו להקליט אלבומים חלשים ואז מיותרים. נקרא לסוג הפרידה הזה נפילה מהאולימפוס ע״ש Weezer, להקה שאחרי שלושה אלבומים מושלמים הוציאה רצף של גללים מצחינים. בתרחיש הזה, זו פשוט לא אשמתך. יכול להיות שניסית להציל את מערכת היחסים, נתת צ׳אנס לאלבום אחרי אלבום עד שהבנת שהצד השני פשוט הפסיק להתאמץ. על פניו, זו הפרידה שבה אני אמור לחוש הכי פחות אשמה – מה יכולתי לעשות? לא אשמתי שג׳יימס הטפילד או ריברס קומו או אדם דוריץ או כריס מרטין החליטו שלכתוב שירים טובים זה נחמד אבל לכתוב שירים מהתחת זה הדבר האמיתי. אבל מחשבה מעמיקה יותר חושפת כתמי אשמה נסתרים על מה שקודם היה נראה כמו ידיים נקיות לחלוטין.

noun_671483_ccכתם אשמה מספר אחד: למה אני חייב להיות אגואיסט? למה אני לא יכול לתת אמון בחבורה הבבירור־מוכשרת הזו ולתת לה להשתנות? למה אני ממשיך לצפות לקבל את מה שקיבלתי פעם? אנשים מתבגרים, מנסים דברים חדשים, רוצים להוציא אלבום מטאל יחד עם לו ריד או אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, אני הרי הכי בעד הרפתקנות מוזיקלית, אני תמיד מחפש את הדבר ההרפתקני והחדשני הבא, אז למה אני מצפה מלהקה אהובה שתישאר כמו שהיא ולא תשתנה? למה לא הצלחתי להשתנות איתה? אולי הייתי צריך להשקיע יותר בקשר? לתת יותר אמון? ומנגד, ומי מבטיח לי שאם הלהקה לא תשתנה, לא אתאכזב מכך שהיא תקועה במקום? בקיצור, אני מתחיל להרגיש שאולי זה לא לגמרי ״זה לא אני, זה טוטאלי את״. כתם אשמה מספר שתיים: למה הפסקתי לשמוע את האלבומים הקודמים והמעולים של הלהקה ששברה לי את הלב? האם אני כל כך פגוע ומאוכזב מההווה שאני לא מצליח ליהנות מהעבר הנהדר שהיה לנו יחד פעם? למה אני לא מצליח לשים את האלבום הראשון והמושלם של קולדפליי ופשוט ליהנות ממנו כמו שהוא, בלי לחוש דקירה של בושה, מבוכה או אפילו כעס? ברור שהבעיה היא שוב אצלי. ואני לא מצליח לצאת נקי מהפרידה הזו, אפילו שלא עשיתי שום דבר רע.

סוג פרידה נוסף, מסובך אפילו יותר, הוא האלמנות. להקה שפעם הייתה קרובה ללבי, שהייתי קשור אליה בעבותות, ולא התחילה להוציא אלבומים גרועים אלא פשוט התפרקה (החברים של נטאשה, נושאי המגבעת) או מתה (נירוונה, הדורס), ועם השנים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין ואני לא יודע למה. מן הסתם זה לא קשור לשום דבר שהיא עשתה – נירוונה לא הוציאה אלבום גרוע מעולם – זה אני שהשתניתי והפסקתי להשקיע. בפרידה מהסוג הזה, המבוכה שמתלווה להאזנה לשיר של האקסית ברדיו לא נובעת מכך שעכשיו אני מתבייש להיראות בפומבי כשאני יודע את כל המילים, אלא מכך שאני נבוך מול עצמי, על חוסר היכולת שלי להתחייב, על כך שאני מתבייש בלהקה שפעם ריגשה אותי עד לשד עצמותיי, על כך שאני לא מצליח לחיות בשלום עם מי שהייתי פעם, וזה בכלל לא קשור לאיכות המוזיקה.

טוב, אז למטאליקה יש אלבום חדש, והשאלה האמיתית היא לא עד כמה זה מרגש אותי טרם יציאתו, השאלה האמיתית היא איך אבחר להגיב כשהוא יצא לאור. האם אני צריך פשוט להקשיב לחברים שלי, שאומרים לי תמיד שהדבר הכי מטומטם לעשות הוא לשמור על קשר עם האקסית ולארוב לה בפייסבוק כדי לראות עם מי היא התחתנה? או שמא אהיה בוגר מספיק כדי להשאיר את העבר בעבר, להתגבר על המבוכה, להרים טלפון ולהיפגש לבירה לזכר הימים ההם, בשביל הסיכוי הקלוש אך מעורר התקווה שאולי היא התבגרה כמו שאני התבגרתי, ואולי תפרח כאן חברות בוגרת, נטולת מתח וכעסים, שבמקרה הכי טוב אפילו תפוגג את ענן המבוכה מהעבר המשותף שלנו ותאפשר לי לשמוע את האלבום השחור, מתוך הבנה שאני והיא כבר לא בתיכון, אבל שפעם היה לנו ממש כיף? האם אהיה מוכן לקחת את הסיכון לכך שהלב שלי יישבר שוב?

איך עושים כסף? הסיפור מאחורי שטר ה־200 החדש

אם זה עדיין לא קרה לכם, באחד הימים הקרובים זה יקרה: תושיטו את היד לעודף, או יותר סביר, לכספומט, ובין השטרות יהיה נייר זר: שטר כחול, כל כך חדש שהוא נראה עדיין כמו כסף צעצוע. אתם תהפכו בו, תחזיקו אותו קרוב ואז רחוק, תמששו רגע בין האצבעות. "יפה", תגידו לעצמכם או לקופאי, רק כדי להגיד משהו, כי פגישה ראשונה יש רק אחת, ואז תניחו אותו בזהירות, שלא יתקמט, בארנק, או שתדחפו אותו לכיס עם יתר השטרות. בימים הקרובים הוא יהיה אטרקציה: אם קיבלתם אותו מוקדם, תראו אותו לחברים שלכם ותסרבו לשלם בו, נאחזים בו עד שלא תהיה לכם ברירה. אם איחרתם, תבחנו בציפייה את העותק שאחד החברים שלכם יניח בחגיגיות על השולחן בסוף הארוחה. בסוף פרק הזמן ההכרחי שבו שטרות כחולים ואדומים של 200 יתערבבו זה בזה בארנקים, בסופו של דבר גם החדשות האלה, כמו כל חדשות, יהפכו לשגרה שקופה, משעממת ומובנת מאליה כמו קולות של מזגנים ברחוב, כמו העובדה שיש לך חשמל בבית, כמו מטבע של חמישה שקלים. שטר חדש של 200 שקל. אז מה.

אבל זו תהיה טעות, קורבן נוסף של הקצב האכזרי שבו תשומת הלב שלנו דופקת וזורקת. הופעה של כסף חדש נראית כמו רגע חולף שבין אדם לכספומטו, אבל מסתבר שההורים שלנו צדקו: כסף באמת לא גדל על העצים, הוא מגיע מאיפשהו. זה תהליך שנמשך שנים וכולל אנשים שבחיים לא חשבנו עליהם ומכונות שלא ידענו שקיימות. הגעתו של השטר החדש של 200 שקל היא רגע מצוין לבדוק שאלה שהטרידה אותנו שנים: איך עושים כסף, ולמה אנחנו מסתובבים עם תמונה של איש מת בארנק.  להמשך הפוסט ←

ג'ואנה ניוסם עונה על 21 שאלות (2005)

אחרי שהאלבום הראשון שלה, The Milk-Eyed Mender, הגיע לאוזניים שלי, ג'ואנה ניוסם הפכה לאחת הזמרות האהובות עליי. לפני עשור, יצרתי איתה קשר (היא הייתה אז קטנה מספיק כדי שיהיה אפשר פשוט ליצור איתה קשר) והזמנתי אותה לענות על 21 שאלות כתובות מראש. זה היה מדור קבוע במגזין של השרת העיוור, שערכתי אז.

מאחר ועברו 10 שנים, ואפילו הקידוד של השרת העיוור כבר התיישן, החלטתי להעתיק לכאן את הראיון הקצר והמקסים הזה, שנערך במייל ותורגם על ידי.

בזמנו לא הבנתי הרבה מהדברים שעמדו מאחורי התשובות שלה. Stormcock של רוי הארפר, האלבום הראשון שהיא מזכירה, היה ההשראה המרכזית ל-Ys, אלבום המופת שהיא הוציאה שנה מאוחר יותר. החבר שלה, שהיא בודקת ממנו מיילים כל בוקר, היה אז ביל קלהאן, Smog.

1. על מה את עובדת כרגע?

בדיוק הכנתי סנדוויץ' טונה. מרחתי חמאה על שני צדי הלחם וטיגנתי אותו על המחבת, ואז ערבבתי את הטונה עם קצת מיונז, שבדרך כלל אני שונאת, אבל את הבקבוק הזה קניתי ובדקתי בעצמי והוא היה חדש ומשובח. הוספתי גם קצת רוטב פיקנטי. ואכלתי אותו עם בקבוק בירה. איזו בירה שקרויה על שם קריסטל.

2. מהו זיכרון הילדות הראשון שעולה לך לראש?

הסתכלתי על עלה דשא יחיד, שלחתי אליו יד והוא נשאב לתוך האדמה. מאוחר יותר סיפרו לי שזה היה גופר. [מכרסם דמוי סנאי שחי מתחת לאדמה]

3. מה אינך יודעת לעשות, והיית רוצה לדעת?

לשרוק, להתפרץ בכעס, לישון.

4. איזה אלבום [או אלבומים] הכי השפיע/ו עליך?

כרגע אני מקשיבה ל-Stormcock של Roy Harper,
Looks Like Rain של Mickey Newbury,
Hi-Fi Snock Uptown של Michael Hurley,
All Night Fox של Howling Hex,
Other Side of This Life של Fred Neil,
Freakin’ at the Freakers Ball של Shel Silverstein,
In My Own Time של Karen Dalton,
Ridin’ High של Jerry Jeff Walker.

האלבום החדש של Smog, A River Ain’t Too Much to Love, הוא האלבום האהוב עליי השנה, ואחד הדברים הכי יפים ששמעתי אי פעם.

5. מהו המקרה הכי מפחיד שקרה לך?

אולי הסכין שנפלה מהשמיים בבוסטון, ונחתה, עם הלהב כלפי מטה, רועדת כמו קולן, נעוצה באדמה ליד כפות רגליי.

6. איך את הכי אוהבת ליצור?

הלוואי שידעתי בעצמי.

7. מהו הצליל האהוב עלייך?

אני אוהבת יותר מדי צלילים, קשה לבחור אחד. אבל הצליל שאני הכי פחות אוהבת הוא הצליל שעושות הברכיים שלי כשהן חורקות כנגד חפץ מעץ, כמו ארון, כשאני נשענת ומנסה לעשות משהו קשה, כמו להתאפר מול המראה. אני מתרכזת, והברכיים שלי עושות "סקווי, סקווי, סקווי". איכס.

8. עם מי – חי או מת – היית רוצה לשתף פעולה?

של סילברסטיין. אנטוניו גאודי. ניל יאנג.

9. מי החבר/ה הכי טוב/ה שלך?

כנראה חברה שגדלה איתי, ג'יימי דירנדוביץ'. אבל יש כמה אנשים שאני אוהבת במיוחד.

10. מהו הדבר האחרון שממש הרגיז אותך?

סיום מטומטם לסרט שראיתי הערב, והעובדה שבכיתי בכל מקרה. בכיתי וצעקתי "איזה בולשיט!"

11. השלימי: אהבת חיי היא…?

המשפחה שלי.

12. על מה חלמת בלילה?

אני לא זוכרת. רק לעיתים רחוקות אני זוכרת.

13. על מה את הכי מצטערת?

על כך שאמרתי לאיזה ילדה בכיתה ג' שהשיער שלה שמנוני, למרות שהיינו אמורות להיות חברות, כי היא באה אליי הביתה, כדי לנסות לגרום לחולדות המחמד שלנו להזדווג. ואז קראתי לה שמנונית רק כדי להצחיק את החבר'ה.

14. לו היו לך שלוש משאלות, מה היית מבקש/ת?

אני תמיד אומרת "היכולת לעצור את הזמן, היכולת לרסס כתובות בשמיים, והיכולת לעוף". אשאר עם שלוש המשאלות האלה, אפילו ששתי הראשונות די מפוקפקות, כי לא עלה לי שום רעיון טוב יותר.

15. במי היית מאוהבת בתיכון?

במשך תשע שנים טענתי שאני מאוהבת בשכן שלי, שאביו היה חבר בסופר-גרופ של רוק אמריקאי מיושן. אבל לא נראה לי שהייתי מאוהבת בו בתיכון. אני חושבת שהתגברתי עליו עד כיתה ט'.

16. מה היית רוצה שיגידו על קברך?

"ואל תחזרי!!!"

17. מה גורם לך לבכות?

הכול, מסתבר. בכיתי היום 14 פעמים.

18. מה את עושה כשאינך מצליחה להירדם?

עונה על שאלות לראיונות.

19. אם הייתה לך מסעדת מזון מהיר, איך היית קוראת לה?

Spoon o’ Tuna.

20. מהו הדבר הראשון שאת עושה כשאת מתעוררת בבוקר?

אני לא מתעוררת לפני 12 בצהריים. אז אני יורדת למטה לבדוק אם קיבלתי דואל מהחבר שלי. אז אני מנגנת קצת. אז אני אוכלת משהו. אז אני נוסעת לעיר לשתות קפה. אז מגיעה שעת ארוחת הערב.

21. איך היה לענות על השאלון הזה?

כמו חמאה.