לאהוב את בלייזר

[בקיץ 2013 התפרסם בבלייזר ספיישלון של "דברים שאנחנו מנסים לאהוב ולא מצליחים". כתבו על ברוס ספרינגסטין, על הים התיכון, דברים כאלה. אני כתבתי על בלייזר עצמו. הם פרסמו את זה]

פעם אהבתי את בלייזר אהבת נפש. הוא גרם לי להרגיש דברים שאף מגזין לא גרם לי להרגיש קודם. הוא הצחיק אותי, הוא – שיט, בעצם הוא בעיקר הצחיק אותי. בחודשים מסוימים הייתי קורא רק את כיתובי התמונה לאורך כל המגזין ונקרע מצחוק. אבל מאז המגזין השתפר, ואני התבגרתי, ונפער בינינו פער – פער שמקשה עליי לאהוב אותו, את הבאר הזאת שאליה אני יורק ממש במילים אלו.

יש לי בעיה עם בלייזר. ויש לי בעיה עם זה שיש לי בעיה עם בלייזר. הקונפליקט מתחיל בזה שחלק גדול מאוד מכתבות המגזין הכי טובות שנכתבו בעברית בעשור האחרון התפרסמו בבלייזר. זה לא מגזין גרוע, זה מגזין עם ביצים, ועם עורכים וכותבים שיודעים לשים על נייר כרומו 2,500 מילה שיגרמו לך לצחוק, לחשוב, להתרגש ולפעמים אפילו להתכווץ בכאב או למחות דמעה כשאף אחד לא מסתכל. את זה אף אחד בארץ לא עושה טוב כמו בלייזר. היה קל יותר לו חשבתי שמדובר פשוט במגזין גרוע. אז לא היה שום קונפליקט, והחיים ללא קונפליקטים הם חיים קלים יותר – גם אם לא בהכרח טובים יותר.

בנוסף לבלייזר, אני מנוי גם על Esquire (זה המגזין שבלייזר תמיד רוצים להיות ותמיד יוצא להם Maxim), ואני חייב רגע להשוות גדלים. על שלושת השערים האחרונים של Esquire הופיעו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומאט דיימון, וכל אחד מהם זכה לכתבה נרחבת, רצינית, בגובה העיניים, על החיים כשאתה הגבר שכולם רוצים להיות. למרות הגברים על השער, לא מדובר במגזין לבחורות אלא במגזין לגברים, גברים שלא מפחדים להודות שיש להם חלומות גדולים יותר מציצים, ולשים את החלומות האלה על השער. לא סתם המוטו של Esquire הוא "הגבר במיטבו".

לבלייזר אין מוטו מאז שמחקו את "כל מה שמעניין גברים" מהכותרת כי כנראה הבינו שבלייזר הוא גם מגזין לבחורות וגם לא תמיד כזה מעניין. על שלושת השערים האחרונים של בלייזר הופיעו נשים שהתרומה הכי גדולה שלהן להיותו של הגבר במיטבו היא האשלייה שהוא יכול לגרום לנשים הכי יפות בארץ להתפשט אם הוא מנוי למגזין. לא משנה לאיזה מגזין, כי על דוכן העיתונים בפיצוצייה קשה להבדיל בין בלייזר, "את" ו"עולם האישה". כולם נראים כמו מגזיני נשים, רק שבלייזר הוא מגזין נשים לגברים. חוץ מכתבות מעולות ולא מספיק תכופות, כמו החקלאי המחוספס בגליון הקודם, בלייזר מתעסק בכל מה שסטריאוטיפי לגברים ולא במה שמעניין גברים באמת. מגזין גברים על מכוניות, פיצוצים, בחורות וכדורגל הוא לא שונה בהרבה ממגזין נשים על בגדים, דיאטות, יחסים ומתכונים. אם אתם מכירים בחורה שכל עולמה מסתכם בארבעת הדברים האלה, תסכימו איתי שהיא בחורה שלא תרצו לשבת איתה לבירה. אם בלייזר היה בן אדם אמיתי, האם הייתם רוצים לשבת איתו לבירה?

בשנה הבאה בלייזר יחגוג בר מצווה. זה זמן מצוין בשבילו להתבגר, לזנוח כמה מהקבעונות הילדותיים ולהעיז לעסוק לעומק, עם כל היכולות המגזיניות המעולות שרכש, בנושאים שמעסיקים גברים אמיתיים, גברים במיטבם.

One Comment

  1. דווקא בגלל שאני מאוד נהנה מהכתיבה ובעיקר מהמוזיקה שאתה מביא, אני לא יכול שלא להיות מאוכזב מזה שאתה כותב בבלייזר.
    אני לא יודע מה רמת הכתבות שם וגם לא מעניין אותי. עיקר המגזין הזה עוסק בהחפצת נשים ובקיבוען כאובייקטים מיניים. כתוצאה מכך גם הגברים נכבלים כצרכני נשים, כצורכי המוצר שהוא נשים – או ליתר דיוק חלקים מסויימים של נשים.
    כל זה מרחיק אותנו מהיכולת לאהוב ולקבל באמת את עצמנו ואת האנשים שחשובים לנו בחיים.
    נכון שגם בלי בלייזר כל זה קיים. אבל זאת לא סיבה ולא תירוץ.
    יום טוב, ותמשיך לכתוב נפלא על מוזיקה טובה.

    להגיב

כתיבת תגובה