כשלהקה שאתה אוהב זורקת אותך זה תמיד באשמתך

noun_691637_ccלמטאליקה יש אלבום חדש. הוא ממש עוד מעט יוצא. אלה חדשות גדולות, כי מטאליקה לא הוציאה אלבום חדש כבר שמונה שנים, נצח במונחי 2016, והחזרה של הלהקה למוזיקה היא… טוב, האמת היא שהיא שמחת זקנתי. לא תמיד הייתה זו שמחת זקנתי, פעם מטאליקה הייתה באמת שמחת נעוריי. אם הייתם ניגשים אליי בניינטיז – הייתי אז בתיכון, כנראה בדיוק מבריז משיעור אנגלית כדי לעשן במחששה – ואומרים לי ״למטאליקה יש אלבום חדש״, סביר מאוד שהייתי פולט צעקה קטנה ובלתי נשלטת ומפיל את הסיגריה מרוב התלהבות ואז מבריז משאר השיעורים באותו יום כדי להגיע לחנות הדיסקים הקרובה ולהקים שם מאהל ולהיאחז שם בקרקע כמו מינימום תושב תקוע ד׳ ולא הייתי מרפה או יודע מנוחה או מזור עד שהדיסק המיוחל היה מונח בידיי, שבשלב הזה היו בוודאי מיובלות מרוב אחיזה בקרקע (פעם שמענו בדיסקים).

ההבדל הוא לא שעברו 20 שנה מאז התיכון והפכתי לזקן שלא מתעניין במוזיקה חדשה – אני מתפרנס מלכתוב על מוזיקה חדשה, אני מחכה לאלבומים חדשים בציפייה והתרגשות, לפעמים אני אפילו משלם עליהם כסף(!) ואם תגידו לי עכשיו שיש אלבום חדש לפורטיסהד או לצ׳אנס דה ראפר תראו אותי נאחז בקרקע הדיגיטלית כמו צחי הנגבי בימית – ההבדל הוא שלמטאליקה ולי הייתה מערכת יחסים בתיכון, וכמו רוב מערכות היחסים בתיכון היא הייתה סוערת ולוהטת כמו שהייתה מגושמת ומביכה בדיעבד, ולקראת סוף התיכון היא נגמרה, ונפרדנו. זה לא היה אני, זו הייתה בעיקר היא – אחרי הרצף של Load ו־Reload נשארו לה מעט מאוד חברים והתביישתי שיראו אותי מסתובב איתה. ושם זה נגמר. מדי פעם אני חוזר לאיזה שיר או שניים, אבל סקס עם האקס זה הרגל מגונה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אלבום שלם של מטאליקה, אפילו מהקלאסיקות של פעם.

אם אתה אוהב מוזיקה, לא מעט להקות שברו לך את הלב לאורך השנים. עם הגיל מגיע גם פיוס מסוים – אני יכול להודות עכשיו בלי להתבייש שפעם התלהבתי במידה שווה מנירוונה ומבון ג׳ובי – וגם ההבנה שיש סוגים שונים של פרידות מלהקות. הסוג הקלאסי הוא להקות כמו מטאליקה, שפעם הקליטו אלבומים אדירים ועם הזמן התחילו להקליט אלבומים חלשים ואז מיותרים. נקרא לסוג הפרידה הזה נפילה מהאולימפוס ע״ש Weezer, להקה שאחרי שלושה אלבומים מושלמים הוציאה רצף של גללים מצחינים. בתרחיש הזה, זו פשוט לא אשמתך. יכול להיות שניסית להציל את מערכת היחסים, נתת צ׳אנס לאלבום אחרי אלבום עד שהבנת שהצד השני פשוט הפסיק להתאמץ. על פניו, זו הפרידה שבה אני אמור לחוש הכי פחות אשמה – מה יכולתי לעשות? לא אשמתי שג׳יימס הטפילד או ריברס קומו או אדם דוריץ או כריס מרטין החליטו שלכתוב שירים טובים זה נחמד אבל לכתוב שירים מהתחת זה הדבר האמיתי. אבל מחשבה מעמיקה יותר חושפת כתמי אשמה נסתרים על מה שקודם היה נראה כמו ידיים נקיות לחלוטין.

noun_671483_ccכתם אשמה מספר אחד: למה אני חייב להיות אגואיסט? למה אני לא יכול לתת אמון בחבורה הבבירור־מוכשרת הזו ולתת לה להשתנות? למה אני ממשיך לצפות לקבל את מה שקיבלתי פעם? אנשים מתבגרים, מנסים דברים חדשים, רוצים להוציא אלבום מטאל יחד עם לו ריד או אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, אני הרי הכי בעד הרפתקנות מוזיקלית, אני תמיד מחפש את הדבר ההרפתקני והחדשני הבא, אז למה אני מצפה מלהקה אהובה שתישאר כמו שהיא ולא תשתנה? למה לא הצלחתי להשתנות איתה? אולי הייתי צריך להשקיע יותר בקשר? לתת יותר אמון? ומנגד, ומי מבטיח לי שאם הלהקה לא תשתנה, לא אתאכזב מכך שהיא תקועה במקום? בקיצור, אני מתחיל להרגיש שאולי זה לא לגמרי ״זה לא אני, זה טוטאלי את״. כתם אשמה מספר שתיים: למה הפסקתי לשמוע את האלבומים הקודמים והמעולים של הלהקה ששברה לי את הלב? האם אני כל כך פגוע ומאוכזב מההווה שאני לא מצליח ליהנות מהעבר הנהדר שהיה לנו יחד פעם? למה אני לא מצליח לשים את האלבום הראשון והמושלם של קולדפליי ופשוט ליהנות ממנו כמו שהוא, בלי לחוש דקירה של בושה, מבוכה או אפילו כעס? ברור שהבעיה היא שוב אצלי. ואני לא מצליח לצאת נקי מהפרידה הזו, אפילו שלא עשיתי שום דבר רע.

סוג פרידה נוסף, מסובך אפילו יותר, הוא האלמנות. להקה שפעם הייתה קרובה ללבי, שהייתי קשור אליה בעבותות, ולא התחילה להוציא אלבומים גרועים אלא פשוט התפרקה (החברים של נטאשה, נושאי המגבעת) או מתה (נירוונה, הדורס), ועם השנים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין ואני לא יודע למה. מן הסתם זה לא קשור לשום דבר שהיא עשתה – נירוונה לא הוציאה אלבום גרוע מעולם – זה אני שהשתניתי והפסקתי להשקיע. בפרידה מהסוג הזה, המבוכה שמתלווה להאזנה לשיר של האקסית ברדיו לא נובעת מכך שעכשיו אני מתבייש להיראות בפומבי כשאני יודע את כל המילים, אלא מכך שאני נבוך מול עצמי, על חוסר היכולת שלי להתחייב, על כך שאני מתבייש בלהקה שפעם ריגשה אותי עד לשד עצמותיי, על כך שאני לא מצליח לחיות בשלום עם מי שהייתי פעם, וזה בכלל לא קשור לאיכות המוזיקה.

טוב, אז למטאליקה יש אלבום חדש, והשאלה האמיתית היא לא עד כמה זה מרגש אותי טרם יציאתו, השאלה האמיתית היא איך אבחר להגיב כשהוא יצא לאור. האם אני צריך פשוט להקשיב לחברים שלי, שאומרים לי תמיד שהדבר הכי מטומטם לעשות הוא לשמור על קשר עם האקסית ולארוב לה בפייסבוק כדי לראות עם מי היא התחתנה? או שמא אהיה בוגר מספיק כדי להשאיר את העבר בעבר, להתגבר על המבוכה, להרים טלפון ולהיפגש לבירה לזכר הימים ההם, בשביל הסיכוי הקלוש אך מעורר התקווה שאולי היא התבגרה כמו שאני התבגרתי, ואולי תפרח כאן חברות בוגרת, נטולת מתח וכעסים, שבמקרה הכי טוב אפילו תפוגג את ענן המבוכה מהעבר המשותף שלנו ותאפשר לי לשמוע את האלבום השחור, מתוך הבנה שאני והיא כבר לא בתיכון, אבל שפעם היה לנו ממש כיף? האם אהיה מוכן לקחת את הסיכון לכך שהלב שלי יישבר שוב?

כתיבת תגובה