הדוקטור שלי גוסס

החולדה שלי גוססת. ואולי מוטב שאקדים ואספר שבשנתיים האחרונות* אנחנו מגדלים זוג חולדות מבויתות. רוב חבריי התחלחלו כשסיפרתי להם שזוגתי הביאה הביתה חולדות מחמד. הם החליפו התחלחלות בהתפעלות כשפגשו את החולדות וגילו עד כמה זה חמוד. חולדות סובלות ממאות שנים של יחסי ציבור גרועים, שמקורן בהפצת הדבר השחור לפני 700 שנה. אבל חולדה היא חיה חכמה במיוחד, עם יכולת לימוד יוצאת דופן, אוהבת משחקים. היא לומדות את השם שלה, באה כשקוראים לה, לומדת שאסור לנשוך, איך לפצח אגוז, איך להתחנף, והמפתיע מכל: היא נקייה. כמו חתול, חולדה שגדלה בבית מבלה חלקים רבים מהיום בטיפוח עצמי.

החולדה שלי גוססת. יש לנו שתיים, וכשזוגתי החליטה להביא אותן הביתה לפני שנתיים התניתי את אימוצן בכך שאני אבחר את השמות. מובן שבחרתי שמות טיפשיים. לזכר, עליו אנחנו מדברים, קוראים דוקטור מגנטיק (הייתי רוצה לחשוב שהוא מדען מרושע מאיזה קומיקס), או בקיצור "דוקטור". הוא היה חשדן כשהגיע אלינו כגור, ולקח לו זמן לפתח כלפינו אמון בעוד אחותו מתרוצצת בשמחה ומלקקת מכף ידינו. דווקא בגלל זה חיבבתי אותו מההתחלה. חולדה חכמה נזהרת מבני אדם, סומכת עליהם רק לאורך זמן. לאורך זמן רב, כך ידענו מההתחלה, חולדות מהזן הזה נוטות לסבול מגידולים בראש.

החולדה שלי גוססת. יש שיאמרו שכולנו גוססים, רצים בקצב של 24 שעות ביום אל הסוף הבלתי נמנע. אבל אין לברוח מזה. לא בעזרת פלפולים פילוסופיים, לא אני, לא אתה, בטח לא החולדה שלי, שאורך חייה הממוצע נע בין שנתיים לארבע והנה כבר חלפו שנתיים של ליטופים ונשיכות, של היקשרות בלתי נמנעת אל מי שאתה מטפל בו יום אחרי יום, מאכיל אותו ומשחק איתו ונהנה מחברתו. של אהבה.

החולדה שלי גוססת. לאחרונה הזכר איטי, גורר רגל, אפאתי ולא מגלה את התיאבון האופייני. דאגנו, ואחרי שדאגנו כמה שבועות לקחנו אותו אל הרופא. יש וטרינר נפלא לחיות אקזוטיות בהרצליה. ניסינו להיות אופטימיים, אבל חששנו שנשמע בשורות רעות. כשהדוקטור (הווטרינר) פגש את הדוקטור (החולדה) הוא מישש אותו, האזין בסטטוסקופ, שקל אותו וצפה בו הולך וזז. הוא הרצין ואמר בקול נעים את מה שפחדנו לשמוע: האבחנה הסבירה ביותר היא גידול במוח. מה זה אומר, שאלנו ברעד. כמה שבועות, הוא אמר, במקרה הטוב.

דוקטור מגנטיק שלי גוסס. אני לא יודע כמה זמן נותר לי איתו, וזה שובר אותי – ההמתנה הבלתי נסבלת, הספירה לאחור בלי לדעת את המספרים. שנים רבות לא איבדתי מישהו שאני אוהב, תודה רבה, והייתי שמח להמשיך ככה. עם חברים שהתרחקו ונאבדו תמיד יש את הסיכוי הקלוש שאולי יום אחד תתקרבו שוב. אבל המוות הוא מוחלט, אין התחרטויות, אין דרך חזרה. הביטוי הנורא הזה: בלתי הפיך, והתהום שנפתחת מאחוריו. בינתיים אנחנו נותנים לו תרופות שמקלות עליו מעט. זה כואב, לראות אותו מיטשטש, לדעת שעוד מעט לא נשחק על השטיח. למדנו להכיר את ההרגלים שלו, את הטעם שלו באוכל, את הדרך שבה הוא מתנהג בסיטואציה כזו או אחרת. הוא הפך להיות חבר. חבר שאוכל את הספה, אבל עדיין חבר. נפשנו נקשרה בנפשו הקטנה. אנחנו אוהבים אותו.

כל דבר שמכריח אותנו להביט בסוף שבקצה המנהרה הוא מפחיד, עצוב, מרתיע. לאבד מישהו שאתה אוהב, אפילו "רק חולדה"… אין לי מילה לזה. החולדה שלי גוססת ואני הולך מעל תהום ולא מעז להביט מטה.

* פורסם במקור ב־2011

כתיבת תגובה