דרכו של עץ אחד

כשעברתי לגור בוונקובר, בריטיש קולומביה, בחוף המערבי של קנדה, לקח לי זמן עד שהתחלתי להשיל את תחושת החמימות של מה שנדמה כחופשה ארוכה והתחלתי להתגעגע, להרגיש זר – זר שמנותק מהסביבה ומעצמו. אחרי חודש, הסתיו הגיע. החום נעלם והקור שהתחיל לחלחל גרם לעקוּר הים־תיכוני הזה להרגיש שברירי כמו נוכרי. במשך שלושים ושש שנה צימחתי את שורשיי באדמה הארצישראלית, קשה ככל שתהיה. לא משנה כמה חלמתי לגור יום אחד במקום אחר, תבנית נוף מולדתי באה איתי לאן שאלך. המשפחה שלי, החברים שלי, המכרים שלי, אפילו האנשים ששנאתי – כולם היו עכשיו שם, ואני פה, אבל הרגשתי הפוך. הרגשתי שכולם נמצאים פה, במקום שבו הם צריכים להיות, ורק אני אי שם, נסעתי לצד השני של העולם. הייתי מביט סביבי באוטובוס ומתחיל לדמוע: אני לא מכיר פה אף אחד. הייתי מתעטף במעילי בין זרים וחושב: איפה החוֹם שאני כל כך אוהב, למה במקום לחבק בערב חבר אהוב אני מחבק את המעיל. אבל לאחרונה, בסתיו הקנדי הראשון שלי, מצאתי דרך קלה לפייס חלק מהתחושות הללו. אני מבלה פרקי זמן ארוכים מאוד, יום־יום, בהתבוננות. התבוננות קרובה, סבלנית, קפדנית, בעצים. מצאתי את עצמי רוחש חיבה לעצים. לאחרונה, לעץ אחד במיוחד.

הפעם הראשונה שבה שמתי לב לעץ הזה הייתה כשחברה עשתה לי סיור היכרות בקמפוס היפה של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. היא הראתה לי איפה האוטובוסים ואיפה כדאי ולא כדאי לי לאכול צהריים, איפה אני יכול להתחבא בגן היפני ואיפה אני יכול לעשות ההיפך מלהתחבא בחוף הנודיסטים. אחרי ארוחת הצהריים היא לקחה אותי לראות את המעבדה שלה בבניין הכימיה. ״בוא ניכנס מהצד ההוא של הבניין״, היא אמרה, ״אפילו שמכאן זה יותר קרוב״. עקפנו את הבניין מהצד הרחוק וממש לפני הכניסה הראשית שלו היא נעצרה, הסתובבה על המקום והצביעה: ״זה העץ האהוב עליי״.

היה זה עץ מרשים. גזע עבה ואפרפר שהתרומם מהאדמה בין השיחים, נפרד לשני ענפים ראשיים, אחד מהם נושא צלקת גדולה, ונסק גבוה מעל שתי קומות הבניין. הוא נגמר בצמרת ירוקה, סמיכה ושטוחה שנראתה כאילו דלי עלים בגוון בלתי אפשרי של ירוק נשפך מהשמיים והכל נתפס בענפים.

לא התרשמתי. עץ ירוק. לבי, בסתיו הקנדי הראשון שלי, היה שבוי בצבעי השקיעה של העלים הנושרים. התאהבתי עד כלות באש, יין, זהב, צבעים של מנחוֹת־אלים או מתנות־אוהבים, שאחזו סביבי באבירוּת בענפיהם או נשרו בדרמטיות אל הקרקע. ירוק היה בסך הכל… שְרֶק.

אבל ככה אפשר להתאהב בעץ. בהתחלה אתה רואה אותו במקרה, ממרחק – פיזי או, במקרה שלי, מסוג אחר. ואז אתה אולי רואה אותו שוב, סתם כי הוא בדרך שלך לעבודה או לכיתה או הביתה, ואולי כי הוא פשוט שם, עומד שם במקום שלו כמו שעצים נוהגים לעשות, ואתה זז ממקום למקום כמו שאנשים נוהגים לעשות, ואין לכם אלא להצטלב שוב. ואולי אתה עובר לידו כל יום אבל לא שם לב במשך שנה שלמה, עד שיום אחד אתה מבין שלאט־לאט שינית את המסלול היומי שלך כדי לעבור קרוב יותר לעץ ההוא, העץ היפה ההוא, שאתה מרים אליו מבט כשאתה הולך ומחייך לעצמך.

העץ לא מחייך בחזרה, הוא פשוט עומד שם. זה מה שעצים עושים, הם עומדים, עומדים להפליא, עומדים בעקשנות, לפעמים עומדים בעליבות. הם עומדים כי זו הדרך שלהם והמטרה שלהם. הם גם צומחים, מתרחבים, מלבלבים, נותנים פרי, מייצרים שרף ומעלים קליפה, הם פורחים, הם משירים, וכל הזמן הזה הם מעמיקים וחופרים בחשאי מתחתינו ומתחתיהם, בונים מצודה תת־קרקעית של שורשים. הם גם שואפים ומבצעים פוטוסינתזה ונושפים ואם למות היא פעולה אז לבטח פעולתם האחרונה איננה מוות אלא ריקבון, שהוא סוג של מתנה.

עצים עושים דברים שלא ייאמנו. כל המבנה השלם של העץ, מהשורש הכי עמוק עד הענף הכי גבוה ובתוך הגזע והעלים והפרחים והפירות, הכל צומח מתוך זרע אחד (גרגיר יחיד וזעיר!) שמשתמש רק באדמה, במים ובאור כדי להקים מלאכת מחשבת של רקמות, סימפונייה ביולוגית. הבעל שם טוב, אחד האנשים ששינו לעד את המחשבה היהודית, כתב פעם: ״כשאני יוצא לשדה ומתבונן לכל מרחבי הבריאה, רק אז אני מרגיש, כמה דל הדיבור, וכמה ענייה הלשון״.

הדרך הכי קצרה מתחנת האוטובוס שלי לכיתה לא עוברת ליד העץ ההוא, ועם זאת, גם כשאני מאחר לשיעור אני הולך בדרך הארוכה, אפילו רק כדי להגניב מבט. צילמתי הרבה, הרבה תמונות של העץ הזה. חיפשתי בארכיונים של האוניברסיטה את בניין הכימיה בתקווה למצוא תמונות של העץ כשהיה צעיר. התקשרתי לעובדים מהגן הבוטני כדי לברר אם הם יודעים עליו משהו. לו יכולתי, הייתי כותב לו, אבל אני לא יכול, אז אני כותב עליו. אני הולך להסתכל עליו בכל פעם שאני בקמפוס. באור השמש הוא בוהק, ועליו זורחים בירוק בהיר וחי; בגשם, הענפים הגם־ככה־נשפכים שלו נראים כאילו הם בוכים בקול רם. העץ הזה מצא חן בעיניי. הוא משמח אותי.

*

איך מכירים עץ לעומק? ״כשאני מבקש מהתלמידים שלי לזהות עץ, הם בדרך כלל פשוט רצים אליו״, סיפר לי איגן דיוויס, מדריך בגנים הבוטניים של האוניברסיטה, ״הם בוחנים את העלים מקרוב ומנסים לזהות את הצורה שלהם. אני תמיד אומר להם: רגע, קחו כמה צעדים אחורה, בעצם, קחו הרבה צעדים אחורה ותסתכלו קודם על העץ כולו״. דיוויס הוא איש גדול עם קול גדול, מושלם למי שצריך לדבר אל קבוצות גדולות של חובבי עצים, כפי שראיתי אותו עושה בסיורי העצים של הקמפוס. כשאני מסתכל על העץ, הקול שלו עדיין רועם באוזניי: ״תסתכל על הצורה שלו ואיך הוא גדל. האם יש לו צורה מעוגלת או חרוטית? האם הענפים נשלחים מעלה או מטה?״ רק אז, הוא אומר, תסתכל על העלים.

ביום שבת, הפעם האחרונה שבה ישבתי על המדשאה שטופת השמש מול העץ, הסתנוורתי מהירוק הבוהק של צמרתו. הופתעתי אז לגלות שאף עלה שלו לא צומח על אף ענף חוץ מאשר על הענפים הגבוהים והדקיקים ביותר בצמרת, שבתורם רוכנים וצוללים בחזרה כל הדרך עד הקרקע, עץ שמנסה לסגור מעגל עם שורשיו. אבל כשביקרתי שם שוב ביום רביעי, העץ היה פתאום צהוב לגמרי והמדשאה הפכה לשטיח־עלים צהבהב. בדיוק צילמתי את שני הענפים הראשיים שהתרחקו זה מזה בפיתול, ענפי הצמרת שלהם כפופים ומפותלים כמו רקדני ברייקדאנס, כשרוח קלה־שבקלות נשבה והעולם היה פתאום צהוב כולו. עצמתי עיניים. נתתי לעלים לשטוף אותי, ללחוש את דרכם באוויר, הרגשתי שהעץ מברך אותי, הופך, כמו שכתבה המשוררת אליס אוזוולד, ל״מילון־רוח״, מדבר אליי במילים־עלים.

הוא לא דיבר. עצים אינם אנשים, הייתי צריך להזכיר לעצמי, ואנשים אינם עצים – היזהר מהאנשה חסרת אחריות של עצים, נסה לראות אותם כעצים ולא כאנשים מעץ. כל מה שהרוח עשתה היה לגרום לעלים מתים ליפול אדישים לקרקע – אפילו לא ליפול לקרקע, זה רומז שהייתה לעלים כוונה, הם פשוט נפלו למטה, והקרקע הייתה שם במקרה כדי לתפוס אותם. אפשר גם להגיד שהקרקע זינקה אל העלים, לטבע לא אכפת. אבל אני עדיין הרגשתי מבורך.

בחנתי את העץ מכל צדדיו, נגעתי בעלים, אבל היה חסרה לי ההשכלה הדרושה כדי להפוך את המידע הזה – גזע בצורת Y, צמרת שטוחה ונשפכת, עלים אליפטיים ומשוננים – לידע. דיוויס סיפק לי אותו: זה Ulmus Americana, הוא אמר, בוקיצה אמריקאית. כשהאוניברסיטה רק קיבלה אותו לעבודה, דיוויס היה מגיע לקמפוס כל בוקר עם עלות השחר כדי להתהלך ולהכיר את העצים לפני העבודה. ״כשאתה רק לומד אתר חדש״, הוא אמר, ״אתה מתאהב בו. עכשיו אני מאוהב בעצים בקמפוס הזה, בחיי״. ההליכה איתו בקמפוס היא הליכה לצלילי פסקול מתמשך של פטפוט עצים עליז. דיוויס מיירט בלי קושי כל עץ שהוא רואה עם השם המדעי הלטיני שלו, ארץ המקור שלו ודעתו האישית לגביו. זה נשמע בערך ככה, ״וכאן יש לנו quercus palustris, או אלון הביצות, שאופייני לחוף המזרחי, ואני פשוט, אני צוחק כל כך חזק בכל פעם שאני רואה את העץ הזה פה, אין לי מושג למה שמישהו יבחר בדעה צלולה לשתול אותו פה, בשורה של אלונים אנגליים, אני פשוט, זה פשוט קורע״.

*

Ulmus Americana הוא השם שניתן למין העצים הזה על ידי שוודי בשם קרל ליניאוס, ביצירתו המפורסמת מ־1753, Species Plantarum, ״מיני העולם״. קרל ליניאוס שולט. בספר ההוא, אחד מתריסר ספרי טבע שהוא כתב, הוא רשם כל צמח שהיה ידוע אז לאדם (כלומר, לו). הוא לא המציא אבל הוא כן הפיץ בספר ההוא בכל העולם את שיטת השמות המדעיים, או הנמונקלטורה הכפולה, בה אנחנו משתמשים עד היום כדי לסווג מיני צמחים וחיות בשתי מילים לטיניות, המילה הראשונה לסוג והשנייה למין הייחודי. הדוגמה המפורסמת ביותר לנמונקלטורה כפולה היא כנראה ״טירנוזאורוס רקס״: הסוג הוא טירנוזאורוס, ומהסוג הזה יש רק מין אחד, רקס, ״מלך״ בלטינית. אני אומר שזו הדוגמה הכי מפורסמת רק כי אני מכיר כמה ילדים שיודעים כבר לאיית נכון ״טירנוזאורוס רקס״ אבל עדיין לא יודעים מה זה ״הומו ספיינס״. למעשה, ליניאוס עד כדי כך שולט, שעד היום, בשמות מדעיים בכל ממלכות הביולוגיה והבוטניקה, הסימון L הוא קיצור ל״ליניאוס״, שפירושו ״אל תחשבו אפילו להתקרב לשם הזה כי ל׳ המלך היה פה״. בכל הנוגע לעצים, ליניאוס יותר גדול מצלזיוס.

גם הבוקיצה האמריקאית שולטת. אפשר למצוא אותה ברוב מזרח ארצות הברית ובמקסיקו, שם היא גדלה בזריזות ובשפע על כל סוג אדמה אפשרי ומתמודדת בקלות יוצאת דופן גם עם תנאי השטח המעיקים של ערים. היא פזורה בכמה ערים קנדיות במזרח אבל לא מופיעה בכלל בחוף המערבי חוץ מאשר בעיר אחת, ונקובר, בריטיש קולומביה. פרנק באק עבר לפה ב־1920 מאוטאווה כדי ללמד הורטיקולטורה (בוסתנאות) באוניברסיטת בריטיש קולומביה, אז בת 12 שנים. הוא בילה את שנות ה־20 העליזות בשכנוע העיירה פוינט גריי – אז עיירה עצמאית ועדיין לא שכונה בוונקובר – למלא את רחובותיה בעצים, ובמיוחד בעץ האהוב עליו, הבוקיצה האמריקאית, שכמוהו עקרה לכאן ממזרח היבשת. בהמשך חייו הוא ישב שנים רבות בוועדת התיכנון העירונית, בה הוא השפיע על איך שנראים היום חלקים גדולים מהעיר: בין השאר, מאוד בוקיצאיים. ״הייתה תכנית בסיסית שתכננו האדריכלים״, הוא אמר אז על הקמפוס הצעיר והריק־ברובו של האוניברסיטה, ״אבל הייתי צריך לערוך בה כמה שינויים״. באק ובוטנאי נוסף, ג׳ון דיווידסון, קבעו איזה עצים יישתלו בקמפוס והביאו את העצים האהובים עליהם מכל העולם. היה זה ככל הנראה באק עצמו ששתל, או לכל הפחות אישר בשמחה את שתילתו של הבוקיצה האהובה עליי, אם כי אין תיעוד רשמי מלא של כל השתילות בקמפוס.

הדוגמה המוקדמת ביותר שהצלחתי למצוא ומראה מעבר לכל ספק את העץ האהוב עליי היא מ־1937, שנה שבה האיזור ההוא של הקמפוס היה בעיקר שדה ריק. היו בו שני בניינים עיקריים, הספרייה הישנה ובניין המדע, אשר מהגג שלו צלמים אהבו לצלם את בניין הספרייה המרשים עומד לבדו, ובלי לשים לב תפסו בפינה השמאלית התחתונה של התמונה רסיס קטן של עץ בעל צורה מסוימת מאוד. באותה תמונה מ־1937 העץ נראה צעיר מאוד, מה שמעלה את הסיכויים שהוא היה אחד מארבעה או חמישה עצי בוקיצה אמריקאית, ״עצי מחזור״, שמתועדים בארכיון כעצים שנשתלו על ידי בוגרים טריים של האוניברסיטה בין 1937 ל־1940. כשאני מתקשר לקולין ורנר, רופא העצים של האוניברסיטה, הוא נועץ מיד את התאריך ב־1938 (ייתכן שתיארוך התצלום שגוי). פירוש הדבר הוא שהעץ הזה בן 80 שנה, כמו ג׳ק ניקולסון או העט הכדורי או סופרמן, כולם מעט מיושנים בימינו. מצד שני, בוקיצות אמריקאיות יכולות לחיות מאות שנים, אז אולי זו לא השוואה הוגנת (מחלת ״הבוקיצה ההולנדית״ הידועה לשמצה הורגת רבבות בוקיצות אמריקאיות מדי שנה ברחבי ארצות הברית. העץ ״שלי״ מוגן, לעת עתה – המחלה עדיין לא נצפתה בחוף המערבי).

*

אפילו בלי מחלות קטלניות, ״במצבו הטבעי, חייו של כל עץ הוא מלחמת קיום״, כתב ויליאם בנג׳מין וורת׳נר ב״עצים אמריקאיים״, ספר שיצא לאור ב־1935, כשהעץ שלנו היה רק שתיל. עצים, כותב, וורת׳נר, מתמודדים ללא הרף עם מזג אוויר משתנה ולפעמים מסוכן, עם עצים וחיות שמתחרים על חומרים מזינים, עם אויבים כמו חיפושיות ותולעים, שלא לדבר על בני אדם. בספר של וורת׳נר מצאתי גם פסקה יפהפיה על המבנה של הבוקיצה האמריקאית, משפט יחיד שנשמע כמו שיר:

בטבע הפתוח, בשפע אוויר ואור, הגזע הראשי מתחלק למספר ענפים עיקריים, שנפרדים מהגזע בזווית חדה וצומחים מעלה, עולים ומסתעפים, מתפצלים ומתפצלים שנית לענפיפים ארוכים וגמישים שקצותיהם, סוף־סוף, צפים באוויר בקלות ומעניקים לעץ צמרת עגולה, שטוחה מעט ובעלת יחסים נאים וזרדרדוּת עדינה ואופיינית.

הבוקיצה האמריקאית הספציפית שלי לא מפורסמת בקרב בוטנאי האוניברסיטה בשל זרדרדותה העדינה (״זה לא עץ יוצא דופן בהיבט הזה״, הרגיע אותי דאגלס ג׳אסטיס, האוצר של הגנים הבוטניים, שכתב אפליקציה בשם Vancouver Trees). היא מפורסמת כי היא שבורה. באוניברסיטה, מקום שבו לאנשים יש יראת כבוד, כריתת העצים אסורה ורופאי עצים מטפלים בצמחייה כדי למנוע מחלות וטפילים, האויב הכי גדול של העצים הוא מזג האוויר. לא בהכרח מזג אוויר קשה, אם כי מתוך חמש הבוקיצות האמריקאיות שנשתלו לפני 80 שנה, שתיים אכן נעקרו ברוחות בסערות הגדולות של 1996 ו־2006, ואחת התפוצצה לרסיסים כשפגעה בה הרוח ההוריקנית של 2006 (מהגזע שלה בנה ורנר שולחן, שעומד היום במשרדו של סגן נשיא האוניברסיטה).

אחד המאפיינים הבולטים של העץ שלי הוא צלקת גדולה, ארוכה, כמעט מדממת, שמשחיתה את אחד מענפיו העיקריים. ״היה לו ענף מרהיב שהזדקר מעל המדרכה״, אמר ג׳אסטיס, האוצר. ״רוב הסטודנטים מעריכים את העצים אבל לא ממש מסתכלים על העצים. אלה מאתנו שמסתכלים על העצים ממש העריכו את הענף ההוא״. ביוני שעבר, אחרי ששרד את 1996 ואת 2006, ״ב־12 בצהריים ביום קיץ יפהפה ובהיר״, כפי שסיפר לי ורנר, נשמעה התנפצות, ואז קריעה ארוכה ואיומה של בשר־עץ, ועץ מתפצח כמו עצם לאורך המפרק שחיבר ענף לענף. ואז הענף המרהיב ההוא, כה אהוב על המעטים המביטים מעלה, מחץ את השיחים והפרחים שמתחתיו. הוא השאיר צלקת גדולה וניכרת. צלקת מכוערת.

לא הייתה שום רוח אדירים, שום סופת שלגים שאפשר להאשים. היה רק את פרנק באק, שחשב שעצים הם כמו אנשים, אפשר להזיז אותם ממקום למקום והם יסתגלו ויחיו באושר ועושר, כמו שהוא עשה. הוא עבר מהחוף המזרחי למערבי ושגשג, אז למה שהעץ האהוב עליו, המורשת העצית שלו, לא תשגשג גם? הבוקיצה האמריקאית, כמו רוב הגולים, יודעת איך להטעות. היא נראית כאילו היא משגשגת כאן, אבל מתחת לקליפה היא גוססת. כמו כל עץ מהחוף המזרחי היא הולמת את מזג האוויר הקר של החוף המזרחי. חודשי החורף הארוכים והקרים במזרח עוצרים את הגדילה של העץ למשך עונה שלמה, ובמהלכה מתקשחות הרקמות הרכות שהוא גידל בקיץ והופכות אותו לאיתן ועמיד. אבל כאן במערב יש לנו חורף נוח, אז הבוקיצות שמחות להמשיך ולצמוח לאורך השנה כולה, ומוסיפות לעצמן עוד מטר שלם כל 3 שנים. אבל הצמיחה הזו אף פעם לא מתקשה, אז הבוקיצות במערב גדולות יותר אבל גם חלשות יותר, וכשענף מסוים נהיה שאפתני מדי, ארוך מדי או כבר מדי לרקמות הרכות שמחברות אותו לגזע, הוא לא צריך רוח אדירים, הוא לא צריך סופת שלגים, רק טיפה גשם של קיץ שיכביד על העלים, והענף נשבר.

כשחזרתי להתבונן בעץ ספרתי לאורך הגזע שלו חמישה חתכים נקיים, כירורגיים, ענפים גדולים שהסירו הגננים לפני שיספיקו למחוץ איזה סטודנט על המדרכה. הוא מצולק לכל אורכו, חלק מהצלקות נעשו בכוונה, חלק נוצרו בגלל משא כבד או חולשה מובנית. עמדתי מתחת לעץ הזה עם חברים שהעירו על מה שבוודאי עבר על העץ הזה בחייו, צמיחה ואובדן, חולשה והתמדה, ואיך קשיים גדולים יכולים לפעמים לחזק אותך, וכמה כל זה כל כך אנושי. אבל איגן דיוויס, תמיד עליז ומשתאה אל מול הטבע הלא־מטאפורי כמות שהוא, מצא יראת כבוד דווקא בצד השני של המטבע. ״מה שמרתק אותי״, הוא אמר כשעמדנו תחת העץ והרמנו מבט אל הצלקת שלו, ״זה שמשהו כל כך גדול יכול להישאר מחובר מלכתחילה בלי להישבר. הזרוע הזו נפלה, אבל במשך הרבה שנים היא הייתה מחוברת. אתה יודע כמה דבר כזה כבד? טונות על גבי טונות. היא כבדה להדהים״.

הוא צלל לתוך הסבר מורכב על הסיבים הפנימיים והחופפים שאפשר לראות בצלקת אבל לא בעצים בריאים ושלמים, סיבים שצומחים מהגזע ומהענף בו זמנית כדי שדבר כל כך קטן ושביר יצליח להחזיק כזה משקל עצום, ועל איך לפעמים כשאתה מנסר ענף מעץ, יש גזעים שפשוט מתפוצצים, מתפקעים מהאנרגיה שהייתה אצורה בפנים כל הזמן הזה כדי להחזיק את הכל ביחד, ואני התחלתי לחשוב שאולי כל זה לא בהכרח לא־מטאפורי אחרי הכל, הרי הכרתי אנשים כאלה, אני עדיין מכיר אנשים כאלה, אני יודע שהצלקות שלהם עדיין גלויות, לאנשים מסוימים הן מזכירות את הכאב שעבר עליהם, ולאחרים את עצם העובדה שהם עדיין פה כדי להראות את הצלקות שלהם. ״ההוא שאתה מסתכל עליו מתפורר ללא הפסקה״, אמר לי ורנר על העקוּר המרהיב והשבור, תמיד יפהפה מבחוץ ולנצח שביר ולא־במקומו בפנים, שמוחזק היום על ידי רשת תמיכה בלתי נראית של כבלים שמתחבאים בצמרתו.

אני יודע שהצלקות שלי לא גלויות, אבל אני יודע כמה אני חלש מחוץ לאדמה שבה אני ושכמותי גדלנו, לחוֹם שמזין אותי. אני יודע שאני מחזיק עדיין כבלים ארוכים־ארוכים בחזרה לשם, רשת התמיכה הבלתי נראית שלי. ואחרי שהתאהבתי בעץ הזה, הפשוט, המורכב, הפגיע, החלש והחזק והשבור והיפהפה, אני יודע שאני לא לגמרי לבד פה. הוא אולי לא משגשג, הוא אולי לנצח יהיה כאן זר, אבל הוא עדיין כאן, הוא חגג השנה 80. אני רק הגעתי.

כתיבת תגובה