המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם

אקספוזיציה
"ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול", כתב ג'ון לנדאו בעיתון קטן בבוסטון ב־1974, "וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". כמו כל איש אולפן מבוגר, יואב שדמה גדל על רוק אמריקאי והוא זוכר היטב את אחד המשפטים הכי מפורסמים שנכתבו בעיתונות המוזיקה אי פעם, המשפט שהזניק את הקריירה של ספרינגסטין. שדמה, טכנאי אולפן ותיק שהשם שלו מופיע על יותר אלבומים ישראליים משאני יכול לספור, יושב מולי באולפן הממוזג שלו בתל אביב, חדר ההקלטה שלו עדיין מחזיק את הדהודי קולה של אחינועם ניני שהקליטה כאן השבוע, ומראה לי קופסת קרטון שטוחה שנראית כאילו יש בה פיצה אישית. קפצתי אליו לאולפן כדי לדבר על הנושא האהוב עליו והמכשיר ששינה את המוזיקה לעד, וניכר שהוא מתרגש. "אתה יכול לכתוב: ראיתי את העבר של הרוקנ'רול", הוא אומר ופותח את הקופסה, בתוכה שוכב סרט הקלטה מגנטי ישן, כמו פעם, בתוך גלגל מתכת, "וקוראים לו קוונטג'י 456. זה הסרט של הרוק. כל התקליטים שאתה אוהב משנות השבעים והשמונים, ברוס ספרינגסטין, כולם – הקליטו על הסרט הזה. זה הסרט שנתן את הסאונד לרוק כמו שאתה מכיר אותו היום". והוא סוגר אותו, מחייך בעונג ומשאיר אותי לחשוב למה בני אדם מפתחים רומנטיקה ואובססיה לחומרים הפיזיים שמכילים את הרוח הנעלמת הזו, רוח הרפאים החמקמקה הזו שנקראת מוזיקה.

ההווה של העבר של הרוקנ'רול
שדמה הוא המומחה מספר אחת בישראל ואחד המומחים הגדולים בעולם לטייפ סלילים. טייפ סלילים, אם אתם לא זקנים מספיק כדי לדעת, הוא הסבא של הקסטה: הטייפ גדול מטייפ קסטות פי כמה, וכמוהו גם הסרטים ואיכות ההקלטה. משנות הארבעים ובמשך יותר משישים שנה כמעט כל המוזיקה שהוקלטה בעולם – מיפה ירקוני עד הפרודיג'י, מאלביס ועד היי פייב – הוקלטה על סלילים מגנטיים ועל מכשירי הטייפ השמנים שמסובבים אותם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: הטכנולוגיה הזו נדרסה על ידי מחשבים, נדחסה ומוזערה עד שהיום אפשר להשיג את כל יכולות ההקלטה, העריכה והאפקטים שלפני עשרים שנה דרשו חדר שלם וטייפ סלילים ענק, יקר וכבד, ארגזים של סלילים ועוד ערימה של ציוד חשמלי ששווה מאות אלפי שקלים פלוס מאות שעות לימוד וניסיון – בעזרת לפטופ, אפילו לא אחד החזקים. ההפתעה היא שזה לא באמת נגמר כאן, וטייפ הסלילים עדיין כאן. הוא מת? כן. אבל הוא גם עדיין חי, כמו זומבי, משוטט בשוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה. התקליט ואפילו הקסטה זוכים בשנים האחרונות לתחייה בזכות היפסטרים מחמירים, אבל הסלילים? הגזמתם, בשביל ההמונים זו אפילו לא נוסטלגיה. ובכל זאת מצאתי כמה משוגעים שמשתמשים בטייפ סלילים ב-2015. מה לא בסדר איתם? יצאתי לברר. וב״יצאתי״ אני מתכוון שמצאתי תירוץ להיכנס למקומות הכי ממוזגים בקיץ, אולפני הקלטות.

"בין אם אתה יודע או לא יודע לזהות את זה, אתה מרגיש את זה בגוף, או ברגש", אומר אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, מפיק ואיש אולפן. האולפן שלו הרבה יותר קטן והרבה פחות נקי מזה של שדמה, חדר קטן בדרום העמוק של תל אביב, ליד התחנה המרכזית. אחרי שנים על מחשבים, ורטהיים חזר פתאום להקליט אלבומים חדשים לגמרי על טייפ סלילים ישן לגמרי. הוא הקליט את התפוחים, עוזי נבון ומכרים, האחים רמירז, Tree ואחרים. "אחרי כמה שנים שעבדתי רק עם מחשב, פתאום התגעגעתי לטייפ, ומשתי סיבות. הראשונה היא סאונד. לטייפ יש סאונד והוא שונה מסאונד של תקליט או מחשב, בין אם הוא יותר או פחות טוב. יש לו" – לידיעתכם: אנשי מוזיקה אוהבים לדבר על חוש השמיעה כאילו הוא חושים אחרים: גוון, מרקם, יובש – "צבע מסוים שאין לאף מכשיר אחר".

תחיית הסאונד הזאת לא התחילה ליד התחנה המרכזית, אלא התפוצצה בזכות מפיק אמריקאי שמעטים מכירים את שמו אבל כולם מכירים את הצליל שהוא אחראי לו. קוראים לו גייב רות', והוא עומד מאחורי Daptone records, חברת התקליטים וקולקטיב המוזיקאים שהחזיר בבת אחת את הצליל של הסול מהסיקסטיז – תקשיבו לכל שיר של איימי ויינהאוס ותבינו על מה אני מדבר. הצליל הזה, צליל חמים וחרוך ו"של פעם", הוא הצליל של הטייפ, או ליתר דיוק של עיוות אופייני של הטייפ. "בטייפ", ממתיק ורטהיים, "יש את אלמנט הטעות". סרט מגנטי הוא דבר פיזי, לא מספרים בתוך מחשב, אז הוא חשוף כל הזמן לפאקים בייצור, באיחסון, לכל שינוי של חום או קור, לחות, לחץ, ווטאבר. כל דבר קטן יכול לשנות טיפה את הצליל שמוקלט עליו, והתוצאה היא שכל סרט מכיל בתוכו המון חסרונות, שבשביל אנשים כמו ורטהיים הם יתרונות. "תמיד יהיה משהו לא צפוי שתקבל בסאונד", הוא אומר, "ואם אתה לא יכול לחיות עם זה, אל תעבוד עם טייפ. זו מגבלה, אבל מגבלה זו הגדרה, כמו גדר, ואתה מגדיר את עצמך על ידי הגבולות שאתה שם לעצמך. בחיים וגם במוזיקה".

מתוך מגוון העיוותים האנלוגיים שכרוכים בעבודה עם חומר מגנטי כל כך הפכפך, העיוות שאחראי לחזרתו הזעירה של הטייפ (או לפחות הצליל שלו) לאוזניים שלנו הוא הדיסטורשן. "זה משהו שהאוזן שלנו מאוד אוהבת", מחייך ורטהיים, שחוץ מהיותו מקליטן ותקליטן הוא גם חוקר מוזיקה פופולרית, "אם תקשיב היום לביטלס, תשים לב שהרבה דברים שם בדיסטורשן. לא דיסטורשן רועש כמו שאנחנו רגילים לשמוע מגיטרה חשמלית, אבל בקטנה. מכת תוף תמיד תישמע אצלם קצת קחחחח. בדיסטורשן אתה בעצם מקליט לטייפ חזק יותר ממה שאתה אמור להקליט לפי ההוראות. מלמדים אותנו שזה משהו רע שצריך להימנע ממנו, אבל פתאום גיליתי שכל המוזיקה שאני שומע כל החיים היא בדיסטורשן. זה לא נשמע טוב במוזיקה קלאסית אבל זה הכרחי לרוקנ’רול. גם אם לא הקליטו חזק מדי באולפן, אז כשעושים מיקס מקליטים לעוד סליל, וכדי שהוא לא יהיה חלש אז אולי מקליטים טיפה חזק מדי, ואם לא שם, בטוח מקליטים חזק בהעברה לתקליטון, שצריך לבלוט ברדיו ובג’וקבוקס. נוצרה מורשת שלמה של מוזיקה בדיסטורשן שהגדירה את הפופ והרוק, אבל בבתי הספר עדיין מלמדים אותך לא להקליט בדיסטורשן, כאילו אנחנו עדיין ב-1959".

89 מילים מאמיר ניר, מוזיקאי שמחזיק בבית שלו טייפ סלילים ישן ואת המוזיקה שהוא מוריד במחשב הוא מקליט לסלילים ושומע רק דרך הסליל כי הוא פסיכי:

"הטייפ הראשון שלי היה בגיל 11, סוף שנות השמונים. הקונספט של להקשיב למוזיקה ממחשב או אפילו מטלפון, הוא קשה לי. עדיין חסר לי משהו בסאונד. זה לאו דווקא סאונד יותר טוב, במיוחד כשמקליטים במהירויות נמוכות, הסאונד אפילו ממש לא טוב. זה חסר לי. יהיו אנשים שיאמרו שזה נוסטלגי, אני לא חושב שזה נכון להתייחס לזה ככה. הרבה פעמים אני אוהב להקשיב דווקא למוזיקה חדשה שעוברת דרך הפילטר הזה של הסליל. זה עבר מן העולם, אבל יש אנשים שמשתמשים בזה ומתחזקים את זה, זה כמו אנשים שהם חובבי כרכרות סוסים".

והפעם תשירי בלי לזייף
יותר מהסאונד ואלמנט ההפתעה, יש אלמנט אחד של עבודה עם טייפ שמשנה את כל העבודה באולפן, וכשמדברים עליו החיוך המפורסם של ורטהיים נבלע פתאום בזקן. "יש משהו שאבד בצורה משמעותית בהפקות של היום – המחויבות לביצוע. אנשים היום לא מנסים לנגן טוב כמו שניסו לנגן פעם". זה קורה כי בעבודה עם מחשב תמיד אפשר לעצור, להקליט שוב, לתקן, לערוך – ומוזיקאים נהיים עצלנים. זמר יודע שהוא יכול להקליט טעויות, ומקסימום הוא יקליט שוב את המילה או שהטכנאי יתקן לו את הזיוף לתו הנכון. בטייפ יש מגבלות – מספר הערוצים שאפשר להקליט הוא מוגבל, והעריכה קשה ומסורבלת, אז חייבים לדייק. יואב שדמה הפסיק מזמן להקליט על סלילים, אבל הוא מתנהג כאילו יש לו עדיין טייפ מסורבל בחדר הבקרה. "הקליטה אצלי השבוע זמרת מפורסמת", הוא מספר, "והיא שואלת אותי: תגיד, אתה מתקן זיופים? אמרתי לה כן, יש לי שיטה: מקליטים שוב והפעם תשירי בלי לזייף. אחר כך היא שואלת: אתה עושה עריכות? אמרתי לה בטח, יש לי שיטה: מקליטים שוב עד שיש ביצוע מושלם. אתה מבין? אני עובד עם מחשב, אני יכול לתקן זיופים, אני יכול לחתוך מכל טייק את החלק הכי טוב ולחבר אותם לטייק חדש שיהיה מושלם. אבל עבודה עם סלילים מלמדת אותך מה זה מחויבות לביצוע. גם את הזמר, שחייב עכשיו בשלוש דקות הקרובות להיות הכי טוב בעולם, וגם את הטכנאי. אם אתה מתחיל להקליט מוקדם מדי אולי תמחק טייק חשוב. התחלת מאוחר מדי? פספסת, ועכשיו הלהקה צועקת עליך למה אתה מבזבז לה זמן אולפן יקר, הגיטריסט כבר ניגן את זה 30 פעם, אין זמן ואין ערוצים פנויים. אז אתה חייב ללמוד לעבוד עם המכונה, להיות מרוכז בשיר, וזה יתרון. הטכנולוגיה נותנת לך חופש, אבל אתה לא חייב לקחת אותו".

הפסקה קלה לצורכי יואב קוטנר
כל סיפור על מוזיקה ישראלית מגיע בסוף ליואב קוטנר, והסיפור הזה אינו יוצא דופן. קוטנר עובד מדי פעם עם שדמה על שיחזור הקלטות ישנות של מוזיקה ישראלית שאפשר למצוא רק על סלילים, אבל את טייפ הסלילים הביתי שלו הוא מכר מזמן. מה שכן נשאר לו זה המון סיפורים. "פעם סיפרו לי שברברה סטרייסנד הקליטה אלבום חדש בלונדון ולקחה את הסרטים לניו יורק כדי להדפיס את התקליט", הוא מספר, "בשדה התעופה היא עברה את הבדיקות הבטחוניות המגנטיות, וכל הסרטים נמחקו לה". גם בגלי צה"ל היו צחוקים: "כשהגעתי לגלי צהל היה זובור, היו שולחים חייל צעיר עם תיק מלא סרטים לגג והיו אומרים לו שצריך לפרוש סרטים בשמש כל היום, או ללכת להביא גאפ, שזה השנייה שקט שיש לפני הקלטה". מה תעשה היום, תשלח אותו להביא Undo?

פעם אחת, כששידר את "ציפורי לילה" בין חצות לשתיים, הוא ביקש מהטכנאי להקליט את השעה הראשונה על טייפ סלילים, "ואז בשעה אחת בלילה אמרתי לו ולמאזינים לילה טוב, אני הולך הביתה, תנגן את השעה הראשונה מהסוף להתחלה. כל השעה השנייה הייתה השעה הראשונה, הפוכה! מבחינת מוזיקה זה היה מדהים, אבל גם הדיבור שלי היה הפוך. הייתה שם שערוריה שלמה, צה"ל לא הבין למה משדרים באמצע הלילה סיסמאות מסתוריות בשוודית. השעו אותי לכמה חודשים, זה היה תענוג".

לא הכל היה תענוג. באותם ימים היה מסובך להשיג את סרטי ההקלטה, בטח בתחנה כמו גלי צה"ל, וכדי להקליט חומרים חדשים היו מוחקים סרטים ישנים. המלחמות על הסרטים הגיעו די מהר. "אני זוכר שהגיעו אליי השירים הראשונים של החברים של נטאשה על סרט, כי היה זול יותר להקליט סרט מאשר להדפיס תקליט. הייתי משמיע את זה הרבה, לפני שהם התפרסמו", מספר קוטנר בכאב, "יום אחד באתי להשמיע וראיתי שהאנשים מיומן החדשות מחקו את המילים 'החברים של נטאשה' וכתוב 'כתבנו בשטחים'. ביומן, כל אייטם היה סרט נפרד, וכל התכנית הייתה מסודרת בערימה של סרטים. היה דבר שקראו לו רייזר, מנגנון מגנטי שמוחק את הסרט. דקה לפני יומן החדשות לקחתי את כל הערימה ומחקתי להם את כל היומן. הם היו צריכים לעשות את הכל בלייב! זה היה ענק! מפקד גל"צ רצה להשעות אותי, אבל אמרתי לו יחס גורר יחס. קיבלתי חנינה".

בסוף יקראו לכתבה הזאת מאחורי הסלילים
כל זה באמת נשמע רומנטי וחכם, אבל העובדה היא ששדמה, ורטהיים וניר הם כמעט האנשים היחידים בישראל שטורחים להריץ סלילים במכונה כדי להקליט או להאזין למוזיקה. הביזנס האמיתי של שדמה מגיע מאותו סרט אגדי שהפך לסאונד של הרוקנ'רול. "זה סרט מעולה", הוא אומר, "יש לו המון בעיות, ובזכותן יש לי המון ביזנס היום כי אני מתמחה בלתקן בעיות בהקלטות אנלוגיות ולשחזר אותן". ארכיון שינדלר, הטלוויזיה הישראלית, כל מיני מכונים וגם אנשים פרטיים עומדים בתור לאולפן של שדמה כדי שיציל את הצלילים היקרים שלהם לפני שהם מתפוררים וימיר אותם לדיגיטלי.

זה התחיל במקרה. בסוף שנות התשעים פנתה אל שדמה, אז כבר מפיק וטכנאי אולפן ידוע, משפחה שבתם נפטרה. היא הייתה מוזיקאית, והשאירה אחריה סרטי הקלטה ישנים. הם ביקשו ממנו לעשות מזה אלבום. "גדלתי על טייפ, עבדתי על סרטים כל החיים", הוא מספר, "אבל כשפתחתי את הסרטים שלה לא ידעתי מה לעשות. הם היו הרוסים, דבוקים אחד לשני, גמורים". זה היה ב-1997, בקושי היו אינטרנט ופורומים, ושדמה חיפש בנרות מישהו עם ידע רלוונטי. בדיוק אז יצרנית אמריקאית ענקית סגרה את מחלקת הסרטים ופיטרה את כולם, וכל המומחים הכי גדולים נתקעו עם כל הידע בעולם על סרטים ואף אחד שיתעניין בו. "ופתאום יש איזה בחור צעיר מישראל ששואל איך לשחזר סרטים שנפגעו ונדבקו, אז הם פשוט שלחו לי הכל, הוראות ומדריכים, יש לי עד היום ספרים שלמים שהם העבירו לי בפקס". לאט לאט הפך שדמה לאחד המומחים המוערכים בעולם לשחזור סלילים מגנטיים, המציא חומרים כימיים וכל מיני טכניקות שהוא לא יכול לגלות לי. אבל, אחרי הכל, הוא אומר, "זה פורמט מת. חוץ מאנשים כמו אורי שמשתמשים בסרטים בשביל הסאונד המיוחד שלהם, הדבר היחיד שנשאר לעשות עם סרטים הוא לשחזר אותם ולהמיר אותם לדיגיטלי לפני שהם נעלמים".

על מה אנחנו בעצם מדברים פה, בסופו של דבר?
"בטייפ קסטות אתה מכניס את הקסטה ולוחץ פליי וזהו", אומר ורטהיים. "עם סלילים אתה קודם כל שם גלגל ריק וגלגל מלא, ואת כל החלקים המגנטיים אתה צריך לנקות עם אלכוהול וצמר גפן לפני כל פעולה, לפני כל שיר, בטח כל בוקר כשאתה מתחיל לעבוד. זה טקס", ובלי לעצור כדי לחשוב הוא מוסיף, "ומוזיקה היא גם סוג של דת, ודת צריכה טקסים".

*

פורסם במקור במגזין בלייזר

השאר תגובה