כשלהקה שאתה אוהב זורקת אותך זה תמיד באשמתך

noun_691637_ccלמטאליקה יש אלבום חדש. הוא ממש עוד מעט יוצא. אלה חדשות גדולות, כי מטאליקה לא הוציאה אלבום חדש כבר שמונה שנים, נצח במונחי 2016, והחזרה של הלהקה למוזיקה היא… טוב, האמת היא שהיא שמחת זקנתי. לא תמיד הייתה זו שמחת זקנתי, פעם מטאליקה הייתה באמת שמחת נעוריי. אם הייתם ניגשים אליי בניינטיז – הייתי אז בתיכון, כנראה בדיוק מבריז משיעור אנגלית כדי לעשן במחששה – ואומרים לי ״למטאליקה יש אלבום חדש״, סביר מאוד שהייתי פולט צעקה קטנה ובלתי נשלטת ומפיל את הסיגריה מרוב התלהבות ואז מבריז משאר השיעורים באותו יום כדי להגיע לחנות הדיסקים הקרובה ולהקים שם מאהל ולהיאחז שם בקרקע כמו מינימום תושב תקוע ד׳ ולא הייתי מרפה או יודע מנוחה או מזור עד שהדיסק המיוחל היה מונח בידיי, שבשלב הזה היו בוודאי מיובלות מרוב אחיזה בקרקע (פעם שמענו בדיסקים).

ההבדל הוא לא שעברו 20 שנה מאז התיכון והפכתי לזקן שלא מתעניין במוזיקה חדשה – אני מתפרנס מלכתוב על מוזיקה חדשה, אני מחכה לאלבומים חדשים בציפייה והתרגשות, לפעמים אני אפילו משלם עליהם כסף(!) ואם תגידו לי עכשיו שיש אלבום חדש לפורטיסהד או לצ׳אנס דה ראפר תראו אותי נאחז בקרקע הדיגיטלית כמו צחי הנגבי בימית – ההבדל הוא שלמטאליקה ולי הייתה מערכת יחסים בתיכון, וכמו רוב מערכות היחסים בתיכון היא הייתה סוערת ולוהטת כמו שהייתה מגושמת ומביכה בדיעבד, ולקראת סוף התיכון היא נגמרה, ונפרדנו. זה לא היה אני, זו הייתה בעיקר היא – אחרי הרצף של Load ו־Reload נשארו לה מעט מאוד חברים והתביישתי שיראו אותי מסתובב איתה. ושם זה נגמר. מדי פעם אני חוזר לאיזה שיר או שניים, אבל סקס עם האקס זה הרגל מגונה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה שמעתי אלבום שלם של מטאליקה, אפילו מהקלאסיקות של פעם.

אם אתה אוהב מוזיקה, לא מעט להקות שברו לך את הלב לאורך השנים. עם הגיל מגיע גם פיוס מסוים – אני יכול להודות עכשיו בלי להתבייש שפעם התלהבתי במידה שווה מנירוונה ומבון ג׳ובי – וגם ההבנה שיש סוגים שונים של פרידות מלהקות. הסוג הקלאסי הוא להקות כמו מטאליקה, שפעם הקליטו אלבומים אדירים ועם הזמן התחילו להקליט אלבומים חלשים ואז מיותרים. נקרא לסוג הפרידה הזה נפילה מהאולימפוס ע״ש Weezer, להקה שאחרי שלושה אלבומים מושלמים הוציאה רצף של גללים מצחינים. בתרחיש הזה, זו פשוט לא אשמתך. יכול להיות שניסית להציל את מערכת היחסים, נתת צ׳אנס לאלבום אחרי אלבום עד שהבנת שהצד השני פשוט הפסיק להתאמץ. על פניו, זו הפרידה שבה אני אמור לחוש הכי פחות אשמה – מה יכולתי לעשות? לא אשמתי שג׳יימס הטפילד או ריברס קומו או אדם דוריץ או כריס מרטין החליטו שלכתוב שירים טובים זה נחמד אבל לכתוב שירים מהתחת זה הדבר האמיתי. אבל מחשבה מעמיקה יותר חושפת כתמי אשמה נסתרים על מה שקודם היה נראה כמו ידיים נקיות לחלוטין.

noun_671483_ccכתם אשמה מספר אחד: למה אני חייב להיות אגואיסט? למה אני לא יכול לתת אמון בחבורה הבבירור־מוכשרת הזו ולתת לה להשתנות? למה אני ממשיך לצפות לקבל את מה שקיבלתי פעם? אנשים מתבגרים, מנסים דברים חדשים, רוצים להוציא אלבום מטאל יחד עם לו ריד או אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, אני הרי הכי בעד הרפתקנות מוזיקלית, אני תמיד מחפש את הדבר ההרפתקני והחדשני הבא, אז למה אני מצפה מלהקה אהובה שתישאר כמו שהיא ולא תשתנה? למה לא הצלחתי להשתנות איתה? אולי הייתי צריך להשקיע יותר בקשר? לתת יותר אמון? ומנגד, ומי מבטיח לי שאם הלהקה לא תשתנה, לא אתאכזב מכך שהיא תקועה במקום? בקיצור, אני מתחיל להרגיש שאולי זה לא לגמרי ״זה לא אני, זה טוטאלי את״. כתם אשמה מספר שתיים: למה הפסקתי לשמוע את האלבומים הקודמים והמעולים של הלהקה ששברה לי את הלב? האם אני כל כך פגוע ומאוכזב מההווה שאני לא מצליח ליהנות מהעבר הנהדר שהיה לנו יחד פעם? למה אני לא מצליח לשים את האלבום הראשון והמושלם של קולדפליי ופשוט ליהנות ממנו כמו שהוא, בלי לחוש דקירה של בושה, מבוכה או אפילו כעס? ברור שהבעיה היא שוב אצלי. ואני לא מצליח לצאת נקי מהפרידה הזו, אפילו שלא עשיתי שום דבר רע.

סוג פרידה נוסף, מסובך אפילו יותר, הוא האלמנות. להקה שפעם הייתה קרובה ללבי, שהייתי קשור אליה בעבותות, ולא התחילה להוציא אלבומים גרועים אלא פשוט התפרקה (החברים של נטאשה, נושאי המגבעת) או מתה (נירוונה, הדורס), ועם השנים הפסקתי לשמוע אותה לחלוטין ואני לא יודע למה. מן הסתם זה לא קשור לשום דבר שהיא עשתה – נירוונה לא הוציאה אלבום גרוע מעולם – זה אני שהשתניתי והפסקתי להשקיע. בפרידה מהסוג הזה, המבוכה שמתלווה להאזנה לשיר של האקסית ברדיו לא נובעת מכך שעכשיו אני מתבייש להיראות בפומבי כשאני יודע את כל המילים, אלא מכך שאני נבוך מול עצמי, על חוסר היכולת שלי להתחייב, על כך שאני מתבייש בלהקה שפעם ריגשה אותי עד לשד עצמותיי, על כך שאני לא מצליח לחיות בשלום עם מי שהייתי פעם, וזה בכלל לא קשור לאיכות המוזיקה.

טוב, אז למטאליקה יש אלבום חדש, והשאלה האמיתית היא לא עד כמה זה מרגש אותי טרם יציאתו, השאלה האמיתית היא איך אבחר להגיב כשהוא יצא לאור. האם אני צריך פשוט להקשיב לחברים שלי, שאומרים לי תמיד שהדבר הכי מטומטם לעשות הוא לשמור על קשר עם האקסית ולארוב לה בפייסבוק כדי לראות עם מי היא התחתנה? או שמא אהיה בוגר מספיק כדי להשאיר את העבר בעבר, להתגבר על המבוכה, להרים טלפון ולהיפגש לבירה לזכר הימים ההם, בשביל הסיכוי הקלוש אך מעורר התקווה שאולי היא התבגרה כמו שאני התבגרתי, ואולי תפרח כאן חברות בוגרת, נטולת מתח וכעסים, שבמקרה הכי טוב אפילו תפוגג את ענן המבוכה מהעבר המשותף שלנו ותאפשר לי לשמוע את האלבום השחור, מתוך הבנה שאני והיא כבר לא בתיכון, אבל שפעם היה לנו ממש כיף? האם אהיה מוכן לקחת את הסיכון לכך שהלב שלי יישבר שוב?

new money sheet wide small

איך עושים כסף? הסיפור מאחורי שטר ה־200 החדש

אם זה עדיין לא קרה לכם, באחד הימים הקרובים זה יקרה: תושיטו את היד לעודף, או יותר סביר, לכספומט, ובין השטרות יהיה נייר זר: שטר כחול, כל כך חדש שהוא נראה עדיין כמו כסף צעצוע. אתם תהפכו בו, תחזיקו אותו קרוב ואז רחוק, תמששו רגע בין האצבעות. "יפה", תגידו לעצמכם או לקופאי, רק כדי להגיד משהו, כי פגישה ראשונה יש רק אחת, ואז תניחו אותו בזהירות, שלא יתקמט, בארנק, או שתדחפו אותו לכיס עם יתר השטרות. בימים הקרובים הוא יהיה אטרקציה: אם קיבלתם אותו מוקדם, תראו אותו לחברים שלכם ותסרבו לשלם בו, נאחזים בו עד שלא תהיה לכם ברירה. אם איחרתם, תבחנו בציפייה את העותק שאחד החברים שלכם יניח בחגיגיות על השולחן בסוף הארוחה. בסוף פרק הזמן ההכרחי שבו שטרות כחולים ואדומים של 200 יתערבבו זה בזה בארנקים, בסופו של דבר גם החדשות האלה, כמו כל חדשות, יהפכו לשגרה שקופה, משעממת ומובנת מאליה כמו קולות של מזגנים ברחוב, כמו העובדה שיש לך חשמל בבית, כמו מטבע של חמישה שקלים. שטר חדש של 200 שקל. אז מה.

אבל זו תהיה טעות, קורבן נוסף של הקצב האכזרי שבו תשומת הלב שלנו דופקת וזורקת. הופעה של כסף חדש נראית כמו רגע חולף שבין אדם לכספומטו, אבל מסתבר שההורים שלנו צדקו: כסף באמת לא גדל על העצים, הוא מגיע מאיפשהו. זה תהליך שנמשך שנים וכולל אנשים שבחיים לא חשבנו עליהם ומכונות שלא ידענו שקיימות. הגעתו של השטר החדש של 200 שקל היא רגע מצוין לבדוק שאלה שהטרידה אותנו שנים: איך עושים כסף, ולמה אנחנו מסתובבים עם תמונה של איש מת בארנק.  להמשך הפוסט ←

ג'ואנה ניוסם עונה על 21 שאלות (2005)

אחרי שהאלבום הראשון שלה, The Milk-Eyed Mender, הגיע לאוזניים שלי, ג'ואנה ניוסם הפכה לאחת הזמרות האהובות עליי. לפני עשור, יצרתי איתה קשר (היא הייתה אז קטנה מספיק כדי שיהיה אפשר פשוט ליצור איתה קשר) והזמנתי אותה לענות על 21 שאלות כתובות מראש. זה היה מדור קבוע במגזין של השרת העיוור, שערכתי אז.

מאחר ועברו 10 שנים, ואפילו הקידוד של השרת העיוור כבר התיישן, החלטתי להעתיק לכאן את הראיון הקצר והמקסים הזה, שנערך במייל ותורגם על ידי.

בזמנו לא הבנתי הרבה מהדברים שעמדו מאחורי התשובות שלה. Stormcock של רוי הארפר, האלבום הראשון שהיא מזכירה, היה ההשראה המרכזית ל-Ys, אלבום המופת שהיא הוציאה שנה מאוחר יותר. החבר שלה, שהיא בודקת ממנו מיילים כל בוקר, היה אז ביל קלהאן, Smog.

1. על מה את עובדת כרגע?

בדיוק הכנתי סנדוויץ' טונה. מרחתי חמאה על שני צדי הלחם וטיגנתי אותו על המחבת, ואז ערבבתי את הטונה עם קצת מיונז, שבדרך כלל אני שונאת, אבל את הבקבוק הזה קניתי ובדקתי בעצמי והוא היה חדש ומשובח. הוספתי גם קצת רוטב פיקנטי. ואכלתי אותו עם בקבוק בירה. איזו בירה שקרויה על שם קריסטל.

2. מהו זיכרון הילדות הראשון שעולה לך לראש?

הסתכלתי על עלה דשא יחיד, שלחתי אליו יד והוא נשאב לתוך האדמה. מאוחר יותר סיפרו לי שזה היה גופר. [מכרסם דמוי סנאי שחי מתחת לאדמה]

3. מה אינך יודעת לעשות, והיית רוצה לדעת?

לשרוק, להתפרץ בכעס, לישון.

4. איזה אלבום [או אלבומים] הכי השפיע/ו עליך?

כרגע אני מקשיבה ל-Stormcock של Roy Harper,
Looks Like Rain של Mickey Newbury,
Hi-Fi Snock Uptown של Michael Hurley,
All Night Fox של Howling Hex,
Other Side of This Life של Fred Neil,
Freakin’ at the Freakers Ball של Shel Silverstein,
In My Own Time של Karen Dalton,
Ridin’ High של Jerry Jeff Walker.

האלבום החדש של Smog, A River Ain’t Too Much to Love, הוא האלבום האהוב עליי השנה, ואחד הדברים הכי יפים ששמעתי אי פעם.

5. מהו המקרה הכי מפחיד שקרה לך?

אולי הסכין שנפלה מהשמיים בבוסטון, ונחתה, עם הלהב כלפי מטה, רועדת כמו קולן, נעוצה באדמה ליד כפות רגליי.

6. איך את הכי אוהבת ליצור?

הלוואי שידעתי בעצמי.

7. מהו הצליל האהוב עלייך?

אני אוהבת יותר מדי צלילים, קשה לבחור אחד. אבל הצליל שאני הכי פחות אוהבת הוא הצליל שעושות הברכיים שלי כשהן חורקות כנגד חפץ מעץ, כמו ארון, כשאני נשענת ומנסה לעשות משהו קשה, כמו להתאפר מול המראה. אני מתרכזת, והברכיים שלי עושות "סקווי, סקווי, סקווי". איכס.

8. עם מי – חי או מת – היית רוצה לשתף פעולה?

של סילברסטיין. אנטוניו גאודי. ניל יאנג.

9. מי החבר/ה הכי טוב/ה שלך?

כנראה חברה שגדלה איתי, ג'יימי דירנדוביץ'. אבל יש כמה אנשים שאני אוהבת במיוחד.

10. מהו הדבר האחרון שממש הרגיז אותך?

סיום מטומטם לסרט שראיתי הערב, והעובדה שבכיתי בכל מקרה. בכיתי וצעקתי "איזה בולשיט!"

11. השלימי: אהבת חיי היא…?

המשפחה שלי.

12. על מה חלמת בלילה?

אני לא זוכרת. רק לעיתים רחוקות אני זוכרת.

13. על מה את הכי מצטערת?

על כך שאמרתי לאיזה ילדה בכיתה ג' שהשיער שלה שמנוני, למרות שהיינו אמורות להיות חברות, כי היא באה אליי הביתה, כדי לנסות לגרום לחולדות המחמד שלנו להזדווג. ואז קראתי לה שמנונית רק כדי להצחיק את החבר'ה.

14. לו היו לך שלוש משאלות, מה היית מבקש/ת?

אני תמיד אומרת "היכולת לעצור את הזמן, היכולת לרסס כתובות בשמיים, והיכולת לעוף". אשאר עם שלוש המשאלות האלה, אפילו ששתי הראשונות די מפוקפקות, כי לא עלה לי שום רעיון טוב יותר.

15. במי היית מאוהבת בתיכון?

במשך תשע שנים טענתי שאני מאוהבת בשכן שלי, שאביו היה חבר בסופר-גרופ של רוק אמריקאי מיושן. אבל לא נראה לי שהייתי מאוהבת בו בתיכון. אני חושבת שהתגברתי עליו עד כיתה ט'.

16. מה היית רוצה שיגידו על קברך?

"ואל תחזרי!!!"

17. מה גורם לך לבכות?

הכול, מסתבר. בכיתי היום 14 פעמים.

18. מה את עושה כשאינך מצליחה להירדם?

עונה על שאלות לראיונות.

19. אם הייתה לך מסעדת מזון מהיר, איך היית קוראת לה?

Spoon o’ Tuna.

20. מהו הדבר הראשון שאת עושה כשאת מתעוררת בבוקר?

אני לא מתעוררת לפני 12 בצהריים. אז אני יורדת למטה לבדוק אם קיבלתי דואל מהחבר שלי. אז אני מנגנת קצת. אז אני אוכלת משהו. אז אני נוסעת לעיר לשתות קפה. אז מגיעה שעת ארוחת הערב.

21. איך היה לענות על השאלון הזה?

כמו חמאה.

בקידוח נפט פגשתי את

יוּבל

מאחורי משקפי שמש כהים, שומר חמור סבר מפטיר אליי ואל אייל הצלם הנהון יבש ומושך שער רשת גדול, שמתגלגל על הכורכר ברעש שמזכיר נהר מטבעות שנשפך מלוע של מכונת מזל בקזינו. אנחנו מורשים להיכנס לקידוח הנפט הכי חדש בישראל: אתר נס 3 של חברת אפק, שמנסה לבדוק כמה נפט מנמנם לו במשך מיליוני שנים מתחת לשמיכת הפוך הסלעית של רמת הגולן. ההערכה שלהם: המון. המווווווווון.

יובל מקבל את פנינו בחולצת כפתורים. הוא הגיאולוג הראשי והוא אופטימי: עד עכשיו הם מצאו בשני אתרים יותר ממה שחשבו, וזה השלישי. אם גם בו יהיה נפט: בוננזה. אבל הוא גם איש עסקים, אז הוא גם זהיר, ומרבה לסייג כל נבואה. בקראוון המבקרים הממוזג שמשקיף על האתר בשולי איזור התעשייה הדל של מושב בני יהודה, יובל מראה לנו פלקטים צבעוניים שמסבירים איך יושבות שכבות הסלע השונות עד עומק 1300 מטר, שם הם מנסים לטבול אצבע בזהב השחור. הוא מסביר לנו שמתחת לאדמה אין שלוליות נפט כמו שנדמה לנו אלא רק סלע מחורר רווי בנפט ובמים שצריך לינוק החוצה בתת-לחץ אדיר, ושהקשקוש הנפוץ הזה שנפט עשוי מעצמות דינוזאורים פלוס לחץ ומיליוני שנים הוא, ובכן, קשקוש, כי הוא עשוי בכלל מיצורי ים זערוריים פלוס לחץ ומיליוני שנים, אבל בזמן שהאוזניים שלנו בולעות את ההסברים, העיניים של אייל ושלי נמשכות שוב ושוב מהפלקטים של יובל אל החלון הענקי שמאחוריו: מקדחה ענקית מזדקרת בו בשמש הרוצחת, דוקרת את השמיים. 10 מטר מעל האדמה, 320 מטר מתחתיה, עובדת 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע כשר (המשקיעים הם יהודים מחו״ל), 12 צול של פלדה חסרת רחמים שדוחפת ובוטשת ללא מנוחה, מטרידה את הסלעים, כופה את עצמה עליהם, חודרת לגוף האדמה הישנונית עד שהיא נכנעת ומתפוררת.

יובל הוא גיאולוג, אבל הידיים שלו נקיות. הוא גם הגבר היחיד באתר שלובש חולצת כפתורים, ועוד אחת נקייה. השיער שלו מסודר. הוא כאן בשביל הפוטנציאל: ישראל צורכת 300,000 חביות נפט ביום, וכמעט כולו מגיע מחו״ל. הקידוח הישראלי הכי מצליח כיום, מגד 5 של חברת גבעות עולם (ליד ראש העין), מספק לפי הערכות בין 400 ל-800 חביות ביום, הרבה פחות מאחוז אחד מהצריכה הלאומית. אם נס 3 יתחיל להשפריץ, יובל וחבריו מקווים לא רק להשאיר את מגד 5 באבק, אלא גם לעשות מעליו סיבובי דאווין במטוסים הפרטיים שיוכלו לקנות ולתדלק בזכות ההון שטמון באדמת הגולן.

ישאל האדם הסביר: כולה נפט, מה הם משקיעים לי פה 5 מיליון דולר בכל אתר קידוח כפול אלוהים יודע כמה רק בשביל להוציא אותו מהאדמה? הם לא שמעו על מכונית חשמלית? למה. אנחנו חרמנים כל כך דווקא על נפט? ובכן, רגע של הכה את הברווז: אנרגיה נמדדת בקלוריות. בשעה של ריצה טובה בחדר כושר האדם הרגיל שורף בערך אלף קלוריות. כדי לשרוף את האנרגיה שטמונה בחבית נפט אחת תצטרך לרוץ בחדר כושר 24 שעות ביממה בלי הפסקה במשך 180 שנה. בגלל זה אנחנו צמאים לנפט כמו שג׳אנקי צמא להרואין.

יובל יודע את זה. הוא יודע כמה שווה חבית נפט לישראלים. הוא יודע למה הוא נכנס לעסק הזה, למה הוא החליף את סרבל השטח המאובק בחולצה מגוהצת ולמה ברגע שהגיע לאפו רמז ריח לנפט הוא נטש את חיפוש פצלי השמן שהעסיק אותו שנים ועלה לגולן. את השיחה שלנו הוא מסיים כי הוא צריך לנסוע כל הדרך למשרדים בירושלים, לפגישת רגולציה עם אנשים ממשרד האנרגיה. בדרך לנפט יש מכשולים שצריך לחדור, והם קשים יותר מכל שכבת סלע.

פּוֹל

יובל מפקיד אותנו בקראוון הבטיחות, שם אני שמח לפגוש את האיש שייקח אותנו מעבר לגדר האדומה, שלא נחצתה על ידי אף מבקר או איש תקשורת עד היום, ולתוך ה״ריג״ עצמו, אבל לא לפני שישפיל אותנו עם סרבלי טייסים כחולים עם טלאי דגל ישראל על הכתף (נגיע לזה עוד רגע), קסדות, משקפי מגן וערדליים, מילה שלא חשבתי שאי פעם אקליד, שמכסות בפלסטיק קשיח את קצות הנעליים שלנו כי מסיבה כלשהי צריך להגן על אצבעות הרגליים אבל לא על שאר כף הרגל.

אחראי הבטיחות הוא פול והסיבה הראשונה שאני שמח לפגוש אותו היא שאנשים יכולים להיהרג די בקלות באתרי קידוח כאלה ונחמד שמישהו דואג לך. הסיבה השנייה היא שהוא למד איתי בתיכון, לא רחוק מכאן. בתיכון הוא היה די דושבג, בריון מגושם שהעדפת לא להרגיז אם ידעת מה טוב בשבילך, ואף פעם לא היינו חברים. השנים שינו אותו, והוא גדל להיות גבר מחוספס ומתוק עם חזות של פיטבול וחיוך של ילד. כמו רוב חברינו הוא בילה את רוב השנים האחרונות במרכז הארץ, וכמו מספר הולך וגדל מהם הוא חזר לאחרונה לצפון הרחוק וגילה שבינו לבין בית שקט עם גינה בגליל נפערת תהום של חוסר תעסוקה.

מאיה שעובדת בחברה מספרת לי על כמויות קורות החיים שהיא מקבלת כל יום. רובם מגיעים מאנשים כמו פול, תושבי האיזור שצמאים לכסף הגדול שמושקע בנפט, וחלקם מאנשים כמו שפול היה לפני כמה שנים, כאלה שצברו ניסיון והתמחות במרכז וחולמים לעבור לרמת הגולן אבל מפחדים לעשות את זה לפני שיש להם עבודה טובה ביד. על הפרצוף של פול נמרח חיוך כי הוא לא ראה אותי שנים וברגע שאנחנו נפגשים כל אחד מאתנו מבין כמה הוא השתנה בעיני השני. אבל מתחת לחיוך הזה שלו נמצא עוד חיוך, עמוק יותר, על כך שבנוסף לכל השנים שעברו ולשני הילדים שהוא הספיק לעשות, יש לו עכשיו עבודה טובה ויציבה בזכות הנפט, או התקווה לנפט. הוא אחראי בטיחות בשני אתרי הקידוח הקיימים (נס 5 ״סגור עם פקק״ אחרי קידוחי הניסיון ומחכה לסיום סריקת הגולן כדי שיתחיל להפיק הנפט) ומפקח על הקמת אתר שלישי. לפי תוצאות הקידוחים עד עכשיו נראה שתהיה לו עבודה יציבה לפחות בשנתיים הקרובות. הוא לא מעסיק את עצמו בשאלות של יובל, בכמות הנפט שרובץ בבטן האדמה, במחיר לחבית, בתלאות הרגולציה, בעלויות הקידוח. הוא חוזר בערב למשפחה הקטנה שלו במושב בגולן ויש לו עבודה טובה, החצר והגינה קרובות מתמיד, והחיוך הקטן שלו רק הולך ומתרחב.

שׁלמה

מוגנים היטב, אנחנו משאירים מאחורינו את המחסומים האדומים. האדמה שאנחנו דורכים עליה עשויה להיות שווה מיליוני מיליונים, ועליה מתרוצצים בכל רגע כתריסר גברים, רק גברים, כולם בסרבלים – כחולים לישראלים, אדומים לעובדים הבינלאומיים שהביאה חברת ויקינג שמנהלת את הקידוח – ואחד בסינר כחול ענקי, כמו גלימה רק מקדימה. זה שלמה, גבר מבוגר שנראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הכלאה בין מוני מושונוב למר המיולין מהמומינים. הפנים והסינר הענקי שלו מוכתמים בכתמי בז׳. זה קצף. את כל מה שהמקדחה מרסקת בבטן האדמה צריך להוציא החוצה איכשהו, ויש כמה שיטות, למשל עם בוץ בצמיגות ספציפית, שזה מה שיעשה הצוות בעומקים רציניים יותר. שיטה אחרת היא הקצף. מיכלים ענקיים של סבון רגיל לגמרי (״בשבילך זה אמה״, צועק שלמה מעל רעש הקידוח) מזינים סוללה של משאבות, שיורות את הקצף הזה לפיר הקידוח בלחץ אדיר (אלף PSI, אם במקרה אתם מבינים בזה). הקצף תופס את כל שברי הסלעים במעמקים, ולוע פלדה פעור מקיא אותו לבריכה גדולה. מעל הבריכה עומד עובד עם צינור שכל תפקידו כרגע הוא להשקות את הבריכה כדי שהקצף לא יעלה על גדותיה. כשנהיה חם הוא מתחיל להשפריץ על עובדים אחרים ולכמה שניות הגברים הגדולים והמשועממים שמפעילים את הקידוח המונוטוני מנהלים מלחמת מים וצוחקים קצת מהפרת השגרה. אייל מצמיד את המצלמה שלו לפרצוף כדי לצלם, ובטעות מעיף לעצמו את הקסדה ישר לתוך בריכת הקצף. הוא נבהל ומקלל ופול מרגיע אותו: בבריכה הקודמת הוא איבד שני פלאפונים.

שלמה, אדיש לכל הפעילות הזאת, עומד בריכוז רב בפתח הצינור ולוכד במסננת גדולה ערימה של קצף חום. הוא מרסס אותה מים עד שהקצף דועך והמסננת נשארת ריקה לגמרי. נו? אני שואל אותו, בשביל מה עבדנו? ״סבלנות״, הוא צועק ולוקח אותי הרחק מרעש הקידוח ושאגת הקצף. על שולחן מלוכלך הוא הופך את המסננת וכמה פירורים שחורים נופלים. ״אתה רואה?״, הוא מחייך בניצחון, ״זו בזלת. בזלת!״ הוא רץ לאחד הקראוונים וחוזר עם מגש קרטון מחולק לתאים, בכל תא ערימת פירורים בגוון אחר של משעמם, ומסביר בהתלהבות איזה סוג סלע יוצא בכל עומק ואיזה מידע זה נותן לו. זה הדבר הכי פחות מעניין ששמעתי בכל הסיור, האיש מדבר על מיון אבנים למען השם, אבל ההתלהבות שלו כמעט מדבקת. נדמה שהוא לא כאן בשביל הכסף, לא בשביל לקרב את ישראל לעצמאות אנרגטית ולא כדי להגיד תודה על כך שיש לו עבודה. הוא גיאולוג, וכל השאר לא ממש מעניין אותו חוץ מזה שנותנים לו לשחק בסלעים כל היום. העובדה שבעומק 320 מטר מופיעה פתאם הבזלת שהייתה אמורה להפסיק להופיע לפני 200 מטר היא אחד הדברים הכי מרעישים שקרו לו השבוע, ואם יש לו אישה אני בטוח שהוא יספר לה את זה בהתרגשות בארוחת הערב. שלמה כאן כי אין לו מקום אחר להיות בו. אתר קידוח זקוק למדענים כמו שהוא זקוק לפועלים, והראשונים משעממים כמו שהאחרונים משועממים, אבל הקידוח לא יעבוד בלי שניהם.

ריצ'רד

ישראלים לא יודעים לקדוח – מאיפה להם לדעת? – והפועלים של ויקינג מגיעים מקנדה, אוסטרליה, הונגריה, הפיליפינים, טקסס, אבל אין להם באמת מוצא. אין להם שם משפחה. קורות חיים שלהם מודפסים להם על הפנים צרובות השמש. הם גדלו בנפט. קחו למשל את ריצ׳רד. הוא אוסטרלי, אבל הוא לא גר באוסטרליה. הוא רוכב על ריגים מאז שהיה נער, ועכשיו הוא מפעיל את המקדח ברמת הגולן. אם היה לו גיל, הוא היה אולי 45. הוא עומד בלי כפפות, קסדה או קרם שיזוף בשמש האיומה ומביט אל האופק. נראה שיש לו רק שקט בראש, או לחילופין רעש בשפה שרק הוא דובר. הוא עומד לבד באמצע משמרת 12 השעות שלו ומהדרך שבה הוא עומד, נשען על עצמו ובוהה למרחק בלי ליצור אף קשר עין, אפשר ממש לראות את היעדר הקשרים האנושיים סביבו. ריצ׳רד הוא איש בלי חברים, ואיך יהיו לו? כל כמה חודשים הוא בפינה אחרת בעולם, לרוב רחוק ממקום ישוב, בכל פעם עם צוות אחר, עובד 7 ימים בשבוע במשמרות של 12 שעות. אין לו טעם לקשור קשרים עם המקומיים אותם הוא יעזוב בקרוב, ואין לו טעם לשמור על קשר עם החברים הוותיקים כי אחרי חיים שלמים בתנועה השורשים שלו כבר מזמן הפכו לרגליים. כן, הוא באמת דומה לעצים המהלכים האלה משר הטבעות. ככה הוא עומד, מסתכל רחוק, בשמש. הוא לא צריך אמצעי זהירות, כי אם משהו יקרה בריג זה יהיה באשמתו, והוא לוקח את זה על עצמו. בלאו הכי תקלה מסוכנת פירושה שהוא לא יקדח יותר, אם בכלל יישאר בחיים, ומכיוון שקדיחה היא כל חייו מאז שהפסיק להיות ילד, מה יישאר לו בלעדיה? סרטן עור? אז מה?

ריצ׳רד לא מדבר, וכשהוא מדבר אי אפשר להבין את המילים שטויות בבוץ הטובעני של המבטא שלו. פול מספר לי שכמו רוב הקודחים כאן, לא משנה מאיפה בעולם הם הגיעו, בשנים האחרונות ריצ׳רד קבע את הבסיס שלו בתאילנד ונשא שם אישה מקומית. כשהוא כבר חוזר הביתה, זה הבית, וכשהוא כבר חוזר לאישה, זו האישה. אבל נדמה שהיא קיימת רק כדי שתהיה שם מישהי כשהוא חוזר. רוב השנה הוא לא שם, אבל עם מה שלא יהיה שהוא מפריש לה מהמשכורת הגבוהה שלו, היא בוודאי יכולה לחיות בתאילנד כמו מלכה. ״אורח החיים שלהם כל כך שונה משלנו״, אומר לי פול בזמן שריצ׳רד מפקח על שני צעירים ישראליים שמחליפים צינור באורך 9 מטר, ״שאין לנו בכלל מה לדבר איתם״.

עוד דוגמה. עובד אחר של ויקינג הגיע מקנדה. הוא עובד בתפקיד בכיר יותר מריצ׳רד ומרוויח משכורת שמנה, משכורת של מנהל הייטק בכיר. לאחרונה הוא העביר חצי שנה בקידוח ברוסיה, שנמצא לא רחוק מבית יתומים. אף אחד לא ממש יודע מה קרה שם בחצי השנה ההיא, אבל כולם יודעים שכשהאיש עלה על מטוס בחזרה לקנדה, הוא עשה את זה – נשבע שאני לא ממציא את זה – עם 11 ילדים רוסים שהוא אימץ. 11 ילדים. עכשיו הם בקנדה עם אשתו והוא פה, וככה זה. יש לו מספיק כסף כדי לפרנס 11 ילדים ושריטה מספיק עמוקה כדי לחיות רוב השנה בצד השני של העולם, ונראה שכסף יכול לסדר את הכל כשיש מספיק ממנו, אולי חוץ מאשר את התוצאה הנפשית הבלתי נמנעת של חיים שלמים בלי שורשים, מוקף גברים ומכונות בלבד, 24 שעות ביממה, באתרים הכי נידחים בעולם.

רוֹנן

"עזוב, גם ככה אף אחד לא שואל אותנו", אומר לי רונן. אנחנו מדברים על המחאה שמתחילה להצטבר בגולן נגד הקידוחים. רונן הוא רונן לביא, שסגר את קפה גינצבורג באחד העם בתל אביב ופתח את מאפיית הנחתום במושב בני יהודה, שם הוא נהנה מהלך רוח הפוך לזה של מרכז תל אביב בזמן שהוא מוכר לחם גורמה למושבניקים. האופה שעובדת איתו סיפרה לי לפני רגע ש"כולם פה נגד הקידוחים". הבן שלה השתתף אתמול בערב במופע סיום בית ספר והם עשו סרט על הקידוחים. בסוף השחקן שחיפש נפט כמעט גווע בצמא בשמש של הגולן אז הוא שתה נפט ומת. "פעם בשבוע הם באים לאכול פה", היא מספרת על העובדים של אתר הקידוח, "ואנחנו מתבדחים שאולי נשים להם משהו באוכל", היא צוחקת.

את רונן, איש גדול ושמח עם קרחת וחולצה מקומחת שאולי הייתה פעם לבנה, כל זה לא מרגש. "כשמדברים בסכומים כאלה, אין לנו בכלל סיכוי להשפיע על ההחלטות. הם יכולים להפגין כמה שהם רוצים", הוא אומר אבל לא בכעס ולא בתוכחה. נראה שממקומו החדש, הרחק מההמולה העירונית, הוא תפס עמדה של השלמה שקטה עם כוחות גדולים ממנו. הוא מגיש לנו פיצה טריפוליטאית עם בצק עבה ופריך, טונה וזיתים ופלפלים חריפים ובלי גבינה. פקעיות הטעם שלנו פוצחות בזמר. "תשמע לי", הוא אומר בזמן שאנחנו לועסים, "אם יפנו את רמת הגולן, אני אגיד תודה ושלום ואקפל את המאפייה. אני לא הולך להפגין ולא כלום. אני לא כועס על אף אחד, זה בכלל לא תלוי בנו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה את מה שאנחנו אוהבים, ולהגיד תודה. אז למה להוציא את האנרגיות בצמתים?"

רונן רק רוצה לחסוך לכולם אנרגיה. אולי הוא לא יודע שבחבית נפט אחת מתחבאות 180 שנה רצופות של ריצה, אבל הוא יודע שכמות האנרגיה שתצא על הרמת שלטים בצמתים לא מתקרבת לחבית נפט אחת, והוא יודע שההחלטות הגדולות לא נעשות מול אנשים, אלא מול מספרים. אז הוא אורז לנו הביתה לחם כבד וכהה כאילו חצבו אותו מהאדמה השחורה של הגולן, וחוזר ללוש בצק בתוך ענני קמח, דרכם אי אפשר לראות החוצה.

לאהוב את בלייזר

[בקיץ 2013 התפרסם בבלייזר ספיישלון של "דברים שאנחנו מנסים לאהוב ולא מצליחים". כתבו על ברוס ספרינגסטין, על הים התיכון, דברים כאלה. אני כתבתי על בלייזר עצמו. הם פרסמו את זה]

פעם אהבתי את בלייזר אהבת נפש. הוא גרם לי להרגיש דברים שאף מגזין לא גרם לי להרגיש קודם. הוא הצחיק אותי, הוא – שיט, בעצם הוא בעיקר הצחיק אותי. בחודשים מסוימים הייתי קורא רק את כיתובי התמונה לאורך כל המגזין ונקרע מצחוק. אבל מאז המגזין השתפר, ואני התבגרתי, ונפער בינינו פער – פער שמקשה עליי לאהוב אותו, את הבאר הזאת שאליה אני יורק ממש במילים אלו.

יש לי בעיה עם בלייזר. ויש לי בעיה עם זה שיש לי בעיה עם בלייזר. הקונפליקט מתחיל בזה שחלק גדול מאוד מכתבות המגזין הכי טובות שנכתבו בעברית בעשור האחרון התפרסמו בבלייזר. זה לא מגזין גרוע, זה מגזין עם ביצים, ועם עורכים וכותבים שיודעים לשים על נייר כרומו 2,500 מילה שיגרמו לך לצחוק, לחשוב, להתרגש ולפעמים אפילו להתכווץ בכאב או למחות דמעה כשאף אחד לא מסתכל. את זה אף אחד בארץ לא עושה טוב כמו בלייזר. היה קל יותר לו חשבתי שמדובר פשוט במגזין גרוע. אז לא היה שום קונפליקט, והחיים ללא קונפליקטים הם חיים קלים יותר – גם אם לא בהכרח טובים יותר.

בנוסף לבלייזר, אני מנוי גם על Esquire (זה המגזין שבלייזר תמיד רוצים להיות ותמיד יוצא להם Maxim), ואני חייב רגע להשוות גדלים. על שלושת השערים האחרונים של Esquire הופיעו לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ומאט דיימון, וכל אחד מהם זכה לכתבה נרחבת, רצינית, בגובה העיניים, על החיים כשאתה הגבר שכולם רוצים להיות. למרות הגברים על השער, לא מדובר במגזין לבחורות אלא במגזין לגברים, גברים שלא מפחדים להודות שיש להם חלומות גדולים יותר מציצים, ולשים את החלומות האלה על השער. לא סתם המוטו של Esquire הוא "הגבר במיטבו".

לבלייזר אין מוטו מאז שמחקו את "כל מה שמעניין גברים" מהכותרת כי כנראה הבינו שבלייזר הוא גם מגזין לבחורות וגם לא תמיד כזה מעניין. על שלושת השערים האחרונים של בלייזר הופיעו נשים שהתרומה הכי גדולה שלהן להיותו של הגבר במיטבו היא האשלייה שהוא יכול לגרום לנשים הכי יפות בארץ להתפשט אם הוא מנוי למגזין. לא משנה לאיזה מגזין, כי על דוכן העיתונים בפיצוצייה קשה להבדיל בין בלייזר, "את" ו"עולם האישה". כולם נראים כמו מגזיני נשים, רק שבלייזר הוא מגזין נשים לגברים. חוץ מכתבות מעולות ולא מספיק תכופות, כמו החקלאי המחוספס בגליון הקודם, בלייזר מתעסק בכל מה שסטריאוטיפי לגברים ולא במה שמעניין גברים באמת. מגזין גברים על מכוניות, פיצוצים, בחורות וכדורגל הוא לא שונה בהרבה ממגזין נשים על בגדים, דיאטות, יחסים ומתכונים. אם אתם מכירים בחורה שכל עולמה מסתכם בארבעת הדברים האלה, תסכימו איתי שהיא בחורה שלא תרצו לשבת איתה לבירה. אם בלייזר היה בן אדם אמיתי, האם הייתם רוצים לשבת איתו לבירה?

בשנה הבאה בלייזר יחגוג בר מצווה. זה זמן מצוין בשבילו להתבגר, לזנוח כמה מהקבעונות הילדותיים ולהעיז לעסוק לעומק, עם כל היכולות המגזיניות המעולות שרכש, בנושאים שמעסיקים גברים אמיתיים, גברים במיטבם.

#יומןמסע #טקסס

רשומה ראשונה

הלב שלי נכנס הביתה ברגע שירדתי מהמטוס. זו הייתה טיסה ארוכה במיוחד, והיא הייתה מוכרחה להיות ארוכה. הגעה למקום שאתה מייחל לשוב אליו דורשת העפלה. בשנה שעברה זה קרה לי בפעם הראשונה: הרגשתי בבית בעיר זרה ברגע שבאתי בשעריה. זה קרה באוסטין, טקסס. כשעזבתי אותה, ביקשתי בלבי לחזור אליה כמה שיותר מהר. והנה אני כאן שוב, בעיר שהייתי רוצה לקרוא לה בית.

שעה אחרי הדרכונים אני בבית של פיטר סטאאטס, עם שני א'. קר הערב באוסטין אז פיטר עומד בדלת בצעיף ארוך ומכנסיים קצרים ומחייך את החיוך שלו, חיוך קשה לפענוח, רוקד על מפתן הדלת שבין חמימות ללעג. פיטר היה צלם אבל הוא הפסיק כי הפילם מת. ״היום אפשר לראות מיד איך יצא״, הוא מספר לנו בזמן שהוא עושה לנו סיור בבית, ״פעם היית צריך לבחור צלם וממש להאמין בו״.

הבית הוא התגלמות האופי של אוסטין בבניין אחד: מוזר, אקלקטי ומזמין. הקירות עמוסים באמנות אצטקית, פסלי מתכת, גרוטאות עץ צבועות, שלט ניאון של בירה מקומית, שולחן עשוי מדלת עץ כבדה ממקסיקו השכנה, סמל משפחת סטאאטס (״זה פלינדרום״, הוא אומר, ״הולנדי במקור״), תמונות וציורים שקיבל פיטר במתנה מחבריו האמנים. הפגישה בינינו חטופה, שטחית, אבל פיטר מציג לנו כל פריט בבית ומקפיד להזכיר שאשתו מתה מסרטן לפני כמה שנים. הוא מחייך הרבה ונראה נקי מדאגות.

החצר ענקית וכמו חצרות רבות באוסטין היא כוללת איירסטרים, טריילר מתכתי שנראה כמו קליע ענקי ומבהיק. הוא משמש כבית מחוץ לבית, פעם לחופשות משפחתיות והיום למגורים חצי-קבועים בחצר. בזמן שפיטר מדבר אני חושב אם הוא היה ישן באיירסטרים כשהוא ואשתו רבו. האם הוא חושב היום על הריבים שלהם אז. פיטר גר שם כשהוא משכיר את הבית לאורחים, והלילה הבן שלו ישן שם ומתכונן למבחן בקולג׳. במדרגות בין שתי הקומות תלויה תמונה משפחתית קטנה וישנה ומעליה ציור ענקי. זה אתה בתמונה, אני שואל את פיטר. ״כן״, הוא מחייך, ״וזו אשתי ושני הילדים שלנו. היא מתה מסרטן השד לפני כמה שנים״. בציור הענקי שמעליה עומד אב גבוה וסומך את ידיו על נער ונערה. ״וזה״, הוא עוצר באמצע המדרגה, ״וזה מה שנשאר״.

פיטר עובר בכל הבית כמו זרוע של הוריקן, הצעיף שלו מסתחרר בשובל שהוא מותיר. הוא נפרד מאתנו על הסף, נועל את נעליו ביציאה מהבית של עצמו. הלילה הוא ישן אצל חבר. הלילה אנחנו שוכרים את הבית שלו, ומנופפים לו לשלום ממפתן הדלת.

רשומה שנייה

כמו טראומה שחוצה את החיים, חותך נהר קולורדו את מרכז אוסטין. מצפון לנהר כל מה שיכול להעלות את מחירי הנדל״ן: דאונטאון, האוניברסיטה, מרכז הכנסים, מסעדות יוקרה. מדרום לנהר, כל מה שמחירי נדל״ן נמוכים מאפשרים: חנויות קטנות ועצמאיות, פוד טראקס בהמוניהן, גלריות קטנות, מסעדות טבעוניות, חנות ספרים אנרכיסטית.

התחלתי את היום בלי לדעת מה אעשה. הלכתי בלי לדעת לאן. הגעתי לדרום העיר. שם מצאתי את מה שלא ידעתי שחיפשתי: את אלי(זבת, אבל אף אחד לא קורא לה אליזבת). הכרנו קודם אבל לא נפגשנו באמת עד עכשיו. פתחתי את דלת הסטודיו שלה ואמרתי היי אלי, זה גיא מישראל.
להמשך הפוסט ←