דרכו של עץ אחד

כשעברתי לגור בוונקובר, בריטיש קולומביה, בחוף המערבי של קנדה, לקח לי זמן עד שהתחלתי להשיל את תחושת החמימות של מה שנדמה כחופשה ארוכה והתחלתי להתגעגע, להרגיש זר – זר שמנותק מהסביבה ומעצמו. אחרי חודש, הסתיו הגיע. החום נעלם והקור שהתחיל לחלחל גרם לעקוּר הים־תיכוני הזה להרגיש שברירי כמו נוכרי. במשך שלושים ושש שנה צימחתי את שורשיי באדמה הארצישראלית, קשה ככל שתהיה. לא משנה כמה חלמתי לגור יום אחד במקום אחר, תבנית נוף מולדתי באה איתי לאן שאלך. המשפחה שלי, החברים שלי, המכרים שלי, אפילו האנשים ששנאתי – כולם היו עכשיו שם, ואני פה, אבל הרגשתי הפוך. הרגשתי שכולם נמצאים פה, במקום שבו הם צריכים להיות, ורק אני אי שם, נסעתי לצד השני של העולם. הייתי מביט סביבי באוטובוס ומתחיל לדמוע: אני לא מכיר פה אף אחד. הייתי מתעטף במעילי בין זרים וחושב: איפה החוֹם שאני כל כך אוהב, למה במקום לחבק בערב חבר אהוב אני מחבק את המעיל. אבל לאחרונה, בסתיו הקנדי הראשון שלי, מצאתי דרך קלה לפייס חלק מהתחושות הללו. אני מבלה פרקי זמן ארוכים מאוד, יום־יום, בהתבוננות. התבוננות קרובה, סבלנית, קפדנית, בעצים. מצאתי את עצמי רוחש חיבה לעצים. לאחרונה, לעץ אחד במיוחד.

הפעם הראשונה שבה שמתי לב לעץ הזה הייתה כשחברה עשתה לי סיור היכרות בקמפוס היפה של אוניברסיטת בריטיש קולומביה. היא הראתה לי איפה האוטובוסים ואיפה כדאי ולא כדאי לי לאכול צהריים, איפה אני יכול להתחבא בגן היפני ואיפה אני יכול לעשות ההיפך מלהתחבא בחוף הנודיסטים. אחרי ארוחת הצהריים היא לקחה אותי לראות את המעבדה שלה בבניין הכימיה. ״בוא ניכנס מהצד ההוא של הבניין״, היא אמרה, ״אפילו שמכאן זה יותר קרוב״. עקפנו את הבניין מהצד הרחוק וממש לפני הכניסה הראשית שלו היא נעצרה, הסתובבה על המקום והצביעה: ״זה העץ האהוב עליי״.

היה זה עץ מרשים. גזע עבה ואפרפר שהתרומם מהאדמה בין השיחים, נפרד לשני ענפים ראשיים, אחד מהם נושא צלקת גדולה, ונסק גבוה מעל שתי קומות הבניין. הוא נגמר בצמרת ירוקה, סמיכה ושטוחה שנראתה כאילו דלי עלים בגוון בלתי אפשרי של ירוק נשפך מהשמיים והכל נתפס בענפים.

לא התרשמתי. עץ ירוק. לבי, בסתיו הקנדי הראשון שלי, היה שבוי בצבעי השקיעה של העלים הנושרים. התאהבתי עד כלות באש, יין, זהב, צבעים של מנחוֹת־אלים או מתנות־אוהבים, שאחזו סביבי באבירוּת בענפיהם או נשרו בדרמטיות אל הקרקע. ירוק היה בסך הכל… שְרֶק.

אבל ככה אפשר להתאהב בעץ. בהתחלה אתה רואה אותו במקרה, ממרחק – פיזי או, במקרה שלי, מסוג אחר. ואז אתה אולי רואה אותו שוב, סתם כי הוא בדרך שלך לעבודה או לכיתה או הביתה, ואולי כי הוא פשוט שם, עומד שם במקום שלו כמו שעצים נוהגים לעשות, ואתה זז ממקום למקום כמו שאנשים נוהגים לעשות, ואין לכם אלא להצטלב שוב. ואולי אתה עובר לידו כל יום אבל לא שם לב במשך שנה שלמה, עד שיום אחד אתה מבין שלאט־לאט שינית את המסלול היומי שלך כדי לעבור קרוב יותר לעץ ההוא, העץ היפה ההוא, שאתה מרים אליו מבט כשאתה הולך ומחייך לעצמך.

העץ לא מחייך בחזרה, הוא פשוט עומד שם. זה מה שעצים עושים, הם עומדים, עומדים להפליא, עומדים בעקשנות, לפעמים עומדים בעליבות. הם עומדים כי זו הדרך שלהם והמטרה שלהם. הם גם צומחים, מתרחבים, מלבלבים, נותנים פרי, מייצרים שרף ומעלים קליפה, הם פורחים, הם משירים, וכל הזמן הזה הם מעמיקים וחופרים בחשאי מתחתינו ומתחתיהם, בונים מצודה תת־קרקעית של שורשים. הם גם שואפים ומבצעים פוטוסינתזה ונושפים ואם למות היא פעולה אז לבטח פעולתם האחרונה איננה מוות אלא ריקבון, שהוא סוג של מתנה.

עצים עושים דברים שלא ייאמנו. כל המבנה השלם של העץ, מהשורש הכי עמוק עד הענף הכי גבוה ובתוך הגזע והעלים והפרחים והפירות, הכל צומח מתוך זרע אחד (גרגיר יחיד וזעיר!) שמשתמש רק באדמה, במים ובאור כדי להקים מלאכת מחשבת של רקמות, סימפונייה ביולוגית. הבעל שם טוב, אחד האנשים ששינו לעד את המחשבה היהודית, כתב פעם: ״כשאני יוצא לשדה ומתבונן לכל מרחבי הבריאה, רק אז אני מרגיש, כמה דל הדיבור, וכמה ענייה הלשון״.

הדרך הכי קצרה מתחנת האוטובוס שלי לכיתה לא עוברת ליד העץ ההוא, ועם זאת, גם כשאני מאחר לשיעור אני הולך בדרך הארוכה, אפילו רק כדי להגניב מבט. צילמתי הרבה, הרבה תמונות של העץ הזה. חיפשתי בארכיונים של האוניברסיטה את בניין הכימיה בתקווה למצוא תמונות של העץ כשהיה צעיר. התקשרתי לעובדים מהגן הבוטני כדי לברר אם הם יודעים עליו משהו. לו יכולתי, הייתי כותב לו, אבל אני לא יכול, אז אני כותב עליו. אני הולך להסתכל עליו בכל פעם שאני בקמפוס. באור השמש הוא בוהק, ועליו זורחים בירוק בהיר וחי; בגשם, הענפים הגם־ככה־נשפכים שלו נראים כאילו הם בוכים בקול רם. העץ הזה מצא חן בעיניי. הוא משמח אותי.
להמשך הפוסט ←

גם לי מותר לשיר

״יש לך ד"ש מהמנגינה", היו קוראים ההורים שלי מהסלון, אפופי צחקוקים, בכל פעם שהייתי מסתובב בבית ושורק לעצמי את השיר שהתנגן ברדיו. זו הייתה דרכם לומר שאני כל כך רחוק מהמנגינה, שהלחן המקורי כבר מתגעגע. אני הייתי מעמיד פני נעלב, לפעמים נעלב קצת באמת וממשיך לשרוק בשקט.

מאז שאני זוכר את עצמי אני זייפן. בסוף כיתה ט' לוהקתי לתפקיד בהצגת סוף שנה בבית הספר, והסצינה שבה שיחקתי דרשה ממני לשיר. דואט, לא פחות. כמה רע זה כבר יכול להיות? זו לא הפקה של הקאמרי, אף אחד פה לא זמר גדול ובתור חובב מוזיקה אשים לב אם אסטה מהמנגינה יותר מדי. אחרי המופע הראשון דאגו שבשאר המופעים רק אעשה תנועות עם השפתיים. תלמיד אחר עמד מאחורי הקלעים ושר במקומי.

איך קרה שלא נולדנו כולנו עם יכולת מינימלית לשיר את המנגינה שכרגע שמענו, ובמקומה אנחנו מולידים לאוויר החדר עוד תאונה מוזיקלית? למה אני זייפן כזה?

לפני כשנה נפגשתי עם חבר מוזיקאי, אודי רז. קבענו בגלידריה וישבנו לדבר על מוזיקה ויצירה. בשלב מסוים הוא אמר משהו שפתח לי את הראש: אם יבקשו ממך לצייר כבשה, אתה תשרבט כבשה כלשהי — יפה או מכוערת, פשוטה או מורכבת לפי יכולתך. לא תסמיק ותגיד "אה לא, אני לא יודע לצייר". אם יבקשו ממך לכתוב שורה משיר על דף נייר, לא תעצור לתהות אם הכתב שלך מספיק ברור או מספיק יפה. אתה פשוט תכתוב.

אז למה כל כך הרבה אנשים נעצרים ומתנצלים: "אני לא יודע לשיר"?

בחברות ילידיות רבות (באפריקה, אוסטרליה וגם באמריקות) אין דבר כזה "לא יודע לשיר". שירים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. בכנסיות בארה"ב שרים בלי להתבייש וגם מזייפים, בדיוק כמונו במקלחת או סביב שולחן הסדר. אבל רוב תושבי העולם המערבי שאינם מאומנים מוזיקלית בטוחים שהם לא יכולים, שאין להם את הזכות – לשיר.

לפני כמה שבועות סיפרתי לאודי שאני רוצה ללמוד לקרוא תווים. אין לי שאיפות מוזיקליות, אני פשוט רוצה להבין את השפה. לדעת, למשל, אם העיגול הזה על חמשת התווים הוא סי במול למשך שני רבעים או כתם קפה. אז נפגשנו ליד הפסנתר שלו, ישבנו ודיברנו ואחרי רבע שעה הוא אמר שהוא הולך ללמד אותי סולפג' ואני החוורתי.

סולפג' היא שירה לפי תווים. ברגע הראשון הייתי משותק מפחד, בראשי הופיע אותו תלמיד, ששר במקומי מאחורי הקלעים, מנופף לי בחיוך וצועק ממרחקים: "יש לך ד"ש מהמנגינה!". ברגע השני התנערתי וחשבתי: בעצם, לנגן אני לא יודע ולשיר אני לא יודע, אז מה זה משנה במה מתחילים. נשמתי עמוק, בלעתי את הסומק ואת החששות וחשבתי: בוא ננסה.

בהתחלה אכן זייפתי, אבל הופתעתי לגלות שלא הרבה. כששרתי תו לא נכון מהתרגיל הפשוט שקיבלתי, אודי ניגן על הפסנתר את התו הנכון והציע לי "לגלוש" אליו מהתו שאני שר. זה הצליח. תוך כמה דקות של ניסיונות, טעויות ותיקונים, מצאתי את עצמי שר "דו רה מי פה סול" ופוגע פחות או יותר בכל התווים הנכונים. אולי לא שרתי כמו פרדי מרקורי, אבל – וקשה לי להמעיט בערך ההישג העצום הזה – שרתי.

שיעור תווים אחד לא הופך אותי לזמר, אבל פתאום, בזכות כמה דקות של העזה מצידי וסבלנות מצד אודי, נעלמה המחשבה העקשנית הזו שהלכה איתי שנים, לפיה אני זייפן חסר תקנה, אני לא יודע לשיר ולעולם לא אדע לשיר. ברגע שהחלטתי לדלג מעל הפחד ולנסות בכל מקרה, על החיים ועל המוות, גיליתי שזה הרבה יותר קל משחשבתי. החלק הקשה יהיה להתאמן.

* פורסם במקור ב־2012

הדוקטור שלי גוסס

החולדה שלי גוססת. ואולי מוטב שאקדים ואספר שבשנתיים האחרונות* אנחנו מגדלים זוג חולדות מבויתות. רוב חבריי התחלחלו כשסיפרתי להם שזוגתי הביאה הביתה חולדות מחמד. הם החליפו התחלחלות בהתפעלות כשפגשו את החולדות וגילו עד כמה זה חמוד. חולדות סובלות ממאות שנים של יחסי ציבור גרועים, שמקורן בהפצת הדבר השחור לפני 700 שנה. אבל חולדה היא חיה חכמה במיוחד, עם יכולת לימוד יוצאת דופן, אוהבת משחקים. היא לומדות את השם שלה, באה כשקוראים לה, לומדת שאסור לנשוך, איך לפצח אגוז, איך להתחנף, והמפתיע מכל: היא נקייה. כמו חתול, חולדה שגדלה בבית מבלה חלקים רבים מהיום בטיפוח עצמי.

החולדה שלי גוססת. יש לנו שתיים, וכשזוגתי החליטה להביא אותן הביתה לפני שנתיים התניתי את אימוצן בכך שאני אבחר את השמות. מובן שבחרתי שמות טיפשיים. לזכר, עליו אנחנו מדברים, קוראים דוקטור מגנטיק (הייתי רוצה לחשוב שהוא מדען מרושע מאיזה קומיקס), או בקיצור "דוקטור". הוא היה חשדן כשהגיע אלינו כגור, ולקח לו זמן לפתח כלפינו אמון בעוד אחותו מתרוצצת בשמחה ומלקקת מכף ידינו. דווקא בגלל זה חיבבתי אותו מההתחלה. חולדה חכמה נזהרת מבני אדם, סומכת עליהם רק לאורך זמן. לאורך זמן רב, כך ידענו מההתחלה, חולדות מהזן הזה נוטות לסבול מגידולים בראש.

החולדה שלי גוססת. יש שיאמרו שכולנו גוססים, רצים בקצב של 24 שעות ביום אל הסוף הבלתי נמנע. אבל אין לברוח מזה. לא בעזרת פלפולים פילוסופיים, לא אני, לא אתה, בטח לא החולדה שלי, שאורך חייה הממוצע נע בין שנתיים לארבע והנה כבר חלפו שנתיים של ליטופים ונשיכות, של היקשרות בלתי נמנעת אל מי שאתה מטפל בו יום אחרי יום, מאכיל אותו ומשחק איתו ונהנה מחברתו. של אהבה.

החולדה שלי גוססת. לאחרונה הזכר איטי, גורר רגל, אפאתי ולא מגלה את התיאבון האופייני. דאגנו, ואחרי שדאגנו כמה שבועות לקחנו אותו אל הרופא. יש וטרינר נפלא לחיות אקזוטיות בהרצליה. ניסינו להיות אופטימיים, אבל חששנו שנשמע בשורות רעות. כשהדוקטור (הווטרינר) פגש את הדוקטור (החולדה) הוא מישש אותו, האזין בסטטוסקופ, שקל אותו וצפה בו הולך וזז. הוא הרצין ואמר בקול נעים את מה שפחדנו לשמוע: האבחנה הסבירה ביותר היא גידול במוח. מה זה אומר, שאלנו ברעד. כמה שבועות, הוא אמר, במקרה הטוב.

דוקטור מגנטיק שלי גוסס. אני לא יודע כמה זמן נותר לי איתו, וזה שובר אותי – ההמתנה הבלתי נסבלת, הספירה לאחור בלי לדעת את המספרים. שנים רבות לא איבדתי מישהו שאני אוהב, תודה רבה, והייתי שמח להמשיך ככה. עם חברים שהתרחקו ונאבדו תמיד יש את הסיכוי הקלוש שאולי יום אחד תתקרבו שוב. אבל המוות הוא מוחלט, אין התחרטויות, אין דרך חזרה. הביטוי הנורא הזה: בלתי הפיך, והתהום שנפתחת מאחוריו. בינתיים אנחנו נותנים לו תרופות שמקלות עליו מעט. זה כואב, לראות אותו מיטשטש, לדעת שעוד מעט לא נשחק על השטיח. למדנו להכיר את ההרגלים שלו, את הטעם שלו באוכל, את הדרך שבה הוא מתנהג בסיטואציה כזו או אחרת. הוא הפך להיות חבר. חבר שאוכל את הספה, אבל עדיין חבר. נפשנו נקשרה בנפשו הקטנה. אנחנו אוהבים אותו.

כל דבר שמכריח אותנו להביט בסוף שבקצה המנהרה הוא מפחיד, עצוב, מרתיע. לאבד מישהו שאתה אוהב, אפילו "רק חולדה"… אין לי מילה לזה. החולדה שלי גוססת ואני הולך מעל תהום ולא מעז להביט מטה.

* פורסם במקור ב־2011

דברים שלמדתי מג'יימס בראון

מוזיקה מעניקה לי אושר, רווחה, מפלט, כוח, מרחב. וגם האנשים שמאחורי המוזיקה, הכוכבים, הכותבים, הזמרים והמעבדים יכולים ללמד משהו או שניים. מכל מוזיקאיי השכלתי. הנה ארבעה דברים שלמדתי מג'יימס בראון המנוח, הענק, החד פעמי.

התגאה במי שאתה
"Say it loud", צועק בראון לקהל המאמינים בכנסיית הפ'אנק שלו, "I'm black and I'm proud"!

אני בוודאי איני שחור. אבל יש לי שם משפחה מזרחי ביותר, ויש עדיין אנשים שיש להם בעיה עם זה. כבר קיבלתי עצות לשנות אותו בקורות חיים. סירבתי בתוקף. אני אומר זאת בקול רם: אני מזרחי ואני גאה. בראון מדבר על השחורים בנקודה מסוימת בזמן אבל משיא לנו עצה שרלוונטית גם היום לכל מי שמרגיש שהחברה סביבו מנסה להדיר את רגליו, להתייחס אליו בזלזול. בין אם אתה מזרחי, ערבי, הומוסקסואל, או מה שלא תהיה – התגאה במי שאתה, והודע זאת לעולם.

קח את העניינים לידיים

אתמול נרצח מרטין לותר קינג, ומהומות הוצתו כמעט בכל עיר גדולה בארצות הברית. היום ג'יימס בראון עומד על הבמה בבוסטון, 5 באוגוסט 1968, ועומד להתחיל הופעה שנקבעה זמן רב מראש. ראש העיר קווין וייט ביקש לבטל את ההופעה. מה הוא צריך עכשיו 15 אלף שחורים משולהבים, יוצאים מהופעה אנרגטית של מלך הסול והפ'אנק והולכים לזרוע הרס ברחובות?

מנגד, אומר לו חבר מועצת העיר השחור היחיד, אם תבטל את ההופעה זעמם של 15 אלף קוני הכרטיסים האלה רק יגבר. וייט מצא פיתרון מסוכן, והימר עליו.

"גבירותיי ורבותיי", אמר קריין הטלוויזיה בערוץ המקומי של בוסטון, "אתם מוזמנים ליהנות משידור חי של מופע מהבוסטון גארדן, בכיכוב הזמר השחור ג'ימי בראון ולהקתו". וייט החליט למנוע את המהומות בעיר בכך שירתק את רוב הקהל השחור למקלטי הטלוויזיה. זה עבד, והרחובות נותרו ריקים. אבל באמצע המופע, זיעה ולהט באוויר, כמה מהרוקדים בקהל זינקו על הבמה. השוטרים, כולם לבנים וחמושים באלות, זינקו אחריהם, ולרגע מסוכן אחד הכל עמד להתפוצץ, בשידור חי. עד שבראון הפסיק את המוזיקה ולקח את המיקרופון.

"אתם גורמים לי להיראות רע", הוא הטיף לקהל שלו כמו בכנסייה, "ביקשתי מהמשטרה לסגת כי חשבתי שהעם שלי ייתן לי קצת כבוד. אנחנו ביחד או לא?" כל העיניים בבוסטון על מקלטי הטלוויזיה, הקריירה של בראון מרחפת באוויר ואיתה עתיד העיר בשבועות הקרובים. "כן!" הקהל עונה בשאגה. החצוצרות נכנסות, השיר ממשיך. בוסטון נשארה שקטה, בעוד כל הערים סביבה בוערות. בראון לבדו הציל אותה ממהומות, והמשיך משם למופע דומה בוושינגטון בהזמנת הנשיא.

תעבוד קשה
ג'יימס בראון אוהב שמכנים אותו "האיש שעובד הכי קשה בשואוביזנס". וזה נכון, הוא באמת עבד קשה, בלי הפסקה, כל הזמן. ההופעות שלו היו רבות ותכופות (בשנות השיא הן הגיעו לכ-330 מופעים בשנה!), ארוכות מאוד, שונות בכל ערב. והוא רקד, צעק ושר לכל אורכן, מזיע כמו שאף אחד לא הזיע על במה. הוא דרש מנגניו מוסר עבודה קפדני, ולא הפסיק להתאמץ, לא האט לרגע. זה מודל שאני מתקשה, אבל רוצה, לאמץ.

לא חייבים להיות מספר אחת
בראון מחזיק בשיא מוזר: הוא הכניס יותר שירים מכל אמן אחר למצעד מאה הלהיטים של הבילבורד, מבלי לגעת ולו פעם אחת במקום הראשון. בימינו קוראים לזה "הזנב הארוך": נישה שעובדת על טפטוף קבוע של קהל, שאף פעם לא גדל למאסה קריטית אמיתית שתכבוש את המצעד.

ובכל זאת, בלי אפילו שיר אחד בפסגת הפסגות, קשה לומר שבראון הוא כוכב משני או אמן זוטר. מדובר באגדה בחייו ובמותו, סנדק הסול, הסבא של ההיפ-הופ. הוא לא צריך מקום ראשון כדי להיות ג'יימס בראון.

* פורסם במקור ב־2011

המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם

אקספוזיציה
"ראיתי את העתיד של הרוקנ'רול", כתב ג'ון לנדאו בעיתון קטן בבוסטון ב־1974, "וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". כמו כל איש אולפן מבוגר, יואב שדמה גדל על רוק אמריקאי והוא זוכר היטב את אחד המשפטים הכי מפורסמים שנכתבו בעיתונות המוזיקה אי פעם, המשפט שהזניק את הקריירה של ספרינגסטין. שדמה, טכנאי אולפן ותיק שהשם שלו מופיע על יותר אלבומים ישראליים משאני יכול לספור, יושב מולי באולפן הממוזג שלו בתל אביב, חדר ההקלטה שלו עדיין מחזיק את הדהודי קולה של אחינועם ניני שהקליטה כאן השבוע, ומראה לי קופסת קרטון שטוחה שנראית כאילו יש בה פיצה אישית. קפצתי אליו לאולפן כדי לדבר על הנושא האהוב עליו והמכשיר ששינה את המוזיקה לעד, וניכר שהוא מתרגש. "אתה יכול לכתוב: ראיתי את העבר של הרוקנ'רול", הוא אומר ופותח את הקופסה, בתוכה שוכב סרט הקלטה מגנטי ישן, כמו פעם, בתוך גלגל מתכת, "וקוראים לו קוונטג'י 456. זה הסרט של הרוק. כל התקליטים שאתה אוהב משנות השבעים והשמונים, ברוס ספרינגסטין, כולם – הקליטו על הסרט הזה. זה הסרט שנתן את הסאונד לרוק כמו שאתה מכיר אותו היום". והוא סוגר אותו, מחייך בעונג ומשאיר אותי לחשוב למה בני אדם מפתחים רומנטיקה ואובססיה לחומרים הפיזיים שמכילים את הרוח הנעלמת הזו, רוח הרפאים החמקמקה הזו שנקראת מוזיקה.

ההווה של העבר של הרוקנ'רול
שדמה הוא המומחה מספר אחת בישראל ואחד המומחים הגדולים בעולם לטייפ סלילים. טייפ סלילים, אם אתם לא זקנים מספיק כדי לדעת, הוא הסבא של הקסטה: הטייפ גדול מטייפ קסטות פי כמה, וכמוהו גם הסרטים ואיכות ההקלטה. משנות הארבעים ובמשך יותר משישים שנה כמעט כל המוזיקה שהוקלטה בעולם – מיפה ירקוני עד הפרודיג'י, מאלביס ועד היי פייב – הוקלטה על סלילים מגנטיים ועל מכשירי הטייפ השמנים שמסובבים אותם. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: הטכנולוגיה הזו נדרסה על ידי מחשבים, נדחסה ומוזערה עד שהיום אפשר להשיג את כל יכולות ההקלטה, העריכה והאפקטים שלפני עשרים שנה דרשו חדר שלם וטייפ סלילים ענק, יקר וכבד, ארגזים של סלילים ועוד ערימה של ציוד חשמלי ששווה מאות אלפי שקלים פלוס מאות שעות לימוד וניסיון – בעזרת לפטופ, אפילו לא אחד החזקים. ההפתעה היא שזה לא באמת נגמר כאן, וטייפ הסלילים עדיין כאן. הוא מת? כן. אבל הוא גם עדיין חי, כמו זומבי, משוטט בשוליים הסהרוריים של עולם המוזיקה. התקליט ואפילו הקסטה זוכים בשנים האחרונות לתחייה בזכות היפסטרים מחמירים, אבל הסלילים? הגזמתם, בשביל ההמונים זו אפילו לא נוסטלגיה. ובכל זאת מצאתי כמה משוגעים שמשתמשים בטייפ סלילים ב-2015. מה לא בסדר איתם? יצאתי לברר. וב״יצאתי״ אני מתכוון שמצאתי תירוץ להיכנס למקומות הכי ממוזגים בקיץ, אולפני הקלטות.

"בין אם אתה יודע או לא יודע לזהות את זה, אתה מרגיש את זה בגוף, או ברגש", אומר אורי "מיקסמונסטר" ורטהיים, מפיק ואיש אולפן. האולפן שלו הרבה יותר קטן והרבה פחות נקי מזה של שדמה, חדר קטן בדרום העמוק של תל אביב, ליד התחנה המרכזית. אחרי שנים על מחשבים, ורטהיים חזר פתאום להקליט אלבומים חדשים לגמרי על טייפ סלילים ישן לגמרי. הוא הקליט את התפוחים, עוזי נבון ומכרים, האחים רמירז, Tree ואחרים. "אחרי כמה שנים שעבדתי רק עם מחשב, פתאום התגעגעתי לטייפ, ומשתי סיבות. הראשונה היא סאונד. לטייפ יש סאונד והוא שונה מסאונד של תקליט או מחשב, בין אם הוא יותר או פחות טוב. יש לו" – לידיעתכם: אנשי מוזיקה אוהבים לדבר על חוש השמיעה כאילו הוא חושים אחרים: גוון, מרקם, יובש – "צבע מסוים שאין לאף מכשיר אחר".

תחיית הסאונד הזאת לא התחילה ליד התחנה המרכזית, אלא התפוצצה בזכות מפיק אמריקאי שמעטים מכירים את שמו אבל כולם מכירים את הצליל שהוא אחראי לו. קוראים לו גייב רות', והוא עומד מאחורי Daptone records, חברת התקליטים וקולקטיב המוזיקאים שהחזיר בבת אחת את הצליל של הסול מהסיקסטיז – תקשיבו לכל שיר של איימי ויינהאוס ותבינו על מה אני מדבר. הצליל הזה, צליל חמים וחרוך ו"של פעם", הוא הצליל של הטייפ, או ליתר דיוק של עיוות אופייני של הטייפ. "בטייפ", ממתיק ורטהיים, "יש את אלמנט הטעות". סרט מגנטי הוא דבר פיזי, לא מספרים בתוך מחשב, אז הוא חשוף כל הזמן לפאקים בייצור, באיחסון, לכל שינוי של חום או קור, לחות, לחץ, ווטאבר. כל דבר קטן יכול לשנות טיפה את הצליל שמוקלט עליו, והתוצאה היא שכל סרט מכיל בתוכו המון חסרונות, שבשביל אנשים כמו ורטהיים הם יתרונות. "תמיד יהיה משהו לא צפוי שתקבל בסאונד", הוא אומר, "ואם אתה לא יכול לחיות עם זה, אל תעבוד עם טייפ. זו מגבלה, אבל מגבלה זו הגדרה, כמו גדר, ואתה מגדיר את עצמך על ידי הגבולות שאתה שם לעצמך. בחיים וגם במוזיקה".

מתוך מגוון העיוותים האנלוגיים שכרוכים בעבודה עם חומר מגנטי כל כך הפכפך, העיוות שאחראי לחזרתו הזעירה של הטייפ (או לפחות הצליל שלו) לאוזניים שלנו הוא הדיסטורשן. "זה משהו שהאוזן שלנו מאוד אוהבת", מחייך ורטהיים, שחוץ מהיותו מקליטן ותקליטן הוא גם חוקר מוזיקה פופולרית, "אם תקשיב היום לביטלס, תשים לב שהרבה דברים שם בדיסטורשן. לא דיסטורשן רועש כמו שאנחנו רגילים לשמוע מגיטרה חשמלית, אבל בקטנה. מכת תוף תמיד תישמע אצלם קצת קחחחח. בדיסטורשן אתה בעצם מקליט לטייפ חזק יותר ממה שאתה אמור להקליט לפי ההוראות. מלמדים אותנו שזה משהו רע שצריך להימנע ממנו, אבל פתאום גיליתי שכל המוזיקה שאני שומע כל החיים היא בדיסטורשן. זה לא נשמע טוב במוזיקה קלאסית אבל זה הכרחי לרוקנ’רול. גם אם לא הקליטו חזק מדי באולפן, אז כשעושים מיקס מקליטים לעוד סליל, וכדי שהוא לא יהיה חלש אז אולי מקליטים טיפה חזק מדי, ואם לא שם, בטוח מקליטים חזק בהעברה לתקליטון, שצריך לבלוט ברדיו ובג’וקבוקס. נוצרה מורשת שלמה של מוזיקה בדיסטורשן שהגדירה את הפופ והרוק, אבל בבתי הספר עדיין מלמדים אותך לא להקליט בדיסטורשן, כאילו אנחנו עדיין ב-1959".

89 מילים מאמיר ניר, מוזיקאי שמחזיק בבית שלו טייפ סלילים ישן ואת המוזיקה שהוא מוריד במחשב הוא מקליט לסלילים ושומע רק דרך הסליל כי הוא פסיכי:

"הטייפ הראשון שלי היה בגיל 11, סוף שנות השמונים. הקונספט של להקשיב למוזיקה ממחשב או אפילו מטלפון, הוא קשה לי. עדיין חסר לי משהו בסאונד. זה לאו דווקא סאונד יותר טוב, במיוחד כשמקליטים במהירויות נמוכות, הסאונד אפילו ממש לא טוב. זה חסר לי. יהיו אנשים שיאמרו שזה נוסטלגי, אני לא חושב שזה נכון להתייחס לזה ככה. הרבה פעמים אני אוהב להקשיב דווקא למוזיקה חדשה שעוברת דרך הפילטר הזה של הסליל. זה עבר מן העולם, אבל יש אנשים שמשתמשים בזה ומתחזקים את זה, זה כמו אנשים שהם חובבי כרכרות סוסים".

והפעם תשירי בלי לזייף
יותר מהסאונד ואלמנט ההפתעה, יש אלמנט אחד של עבודה עם טייפ שמשנה את כל העבודה באולפן, וכשמדברים עליו החיוך המפורסם של ורטהיים נבלע פתאום בזקן. "יש משהו שאבד בצורה משמעותית בהפקות של היום – המחויבות לביצוע. אנשים היום לא מנסים לנגן טוב כמו שניסו לנגן פעם". זה קורה כי בעבודה עם מחשב תמיד אפשר לעצור, להקליט שוב, לתקן, לערוך – ומוזיקאים נהיים עצלנים. זמר יודע שהוא יכול להקליט טעויות, ומקסימום הוא יקליט שוב את המילה או שהטכנאי יתקן לו את הזיוף לתו הנכון. בטייפ יש מגבלות – מספר הערוצים שאפשר להקליט הוא מוגבל, והעריכה קשה ומסורבלת, אז חייבים לדייק. יואב שדמה הפסיק מזמן להקליט על סלילים, אבל הוא מתנהג כאילו יש לו עדיין טייפ מסורבל בחדר הבקרה. "הקליטה אצלי השבוע זמרת מפורסמת", הוא מספר, "והיא שואלת אותי: תגיד, אתה מתקן זיופים? אמרתי לה כן, יש לי שיטה: מקליטים שוב והפעם תשירי בלי לזייף. אחר כך היא שואלת: אתה עושה עריכות? אמרתי לה בטח, יש לי שיטה: מקליטים שוב עד שיש ביצוע מושלם. אתה מבין? אני עובד עם מחשב, אני יכול לתקן זיופים, אני יכול לחתוך מכל טייק את החלק הכי טוב ולחבר אותם לטייק חדש שיהיה מושלם. אבל עבודה עם סלילים מלמדת אותך מה זה מחויבות לביצוע. גם את הזמר, שחייב עכשיו בשלוש דקות הקרובות להיות הכי טוב בעולם, וגם את הטכנאי. אם אתה מתחיל להקליט מוקדם מדי אולי תמחק טייק חשוב. התחלת מאוחר מדי? פספסת, ועכשיו הלהקה צועקת עליך למה אתה מבזבז לה זמן אולפן יקר, הגיטריסט כבר ניגן את זה 30 פעם, אין זמן ואין ערוצים פנויים. אז אתה חייב ללמוד לעבוד עם המכונה, להיות מרוכז בשיר, וזה יתרון. הטכנולוגיה נותנת לך חופש, אבל אתה לא חייב לקחת אותו".

הפסקה קלה לצורכי יואב קוטנר
כל סיפור על מוזיקה ישראלית מגיע בסוף ליואב קוטנר, והסיפור הזה אינו יוצא דופן. קוטנר עובד מדי פעם עם שדמה על שיחזור הקלטות ישנות של מוזיקה ישראלית שאפשר למצוא רק על סלילים, אבל את טייפ הסלילים הביתי שלו הוא מכר מזמן. מה שכן נשאר לו זה המון סיפורים. "פעם סיפרו לי שברברה סטרייסנד הקליטה אלבום חדש בלונדון ולקחה את הסרטים לניו יורק כדי להדפיס את התקליט", הוא מספר, "בשדה התעופה היא עברה את הבדיקות הבטחוניות המגנטיות, וכל הסרטים נמחקו לה". גם בגלי צה"ל היו צחוקים: "כשהגעתי לגלי צהל היה זובור, היו שולחים חייל צעיר עם תיק מלא סרטים לגג והיו אומרים לו שצריך לפרוש סרטים בשמש כל היום, או ללכת להביא גאפ, שזה השנייה שקט שיש לפני הקלטה". מה תעשה היום, תשלח אותו להביא Undo?

פעם אחת, כששידר את "ציפורי לילה" בין חצות לשתיים, הוא ביקש מהטכנאי להקליט את השעה הראשונה על טייפ סלילים, "ואז בשעה אחת בלילה אמרתי לו ולמאזינים לילה טוב, אני הולך הביתה, תנגן את השעה הראשונה מהסוף להתחלה. כל השעה השנייה הייתה השעה הראשונה, הפוכה! מבחינת מוזיקה זה היה מדהים, אבל גם הדיבור שלי היה הפוך. הייתה שם שערוריה שלמה, צה"ל לא הבין למה משדרים באמצע הלילה סיסמאות מסתוריות בשוודית. השעו אותי לכמה חודשים, זה היה תענוג".

לא הכל היה תענוג. באותם ימים היה מסובך להשיג את סרטי ההקלטה, בטח בתחנה כמו גלי צה"ל, וכדי להקליט חומרים חדשים היו מוחקים סרטים ישנים. המלחמות על הסרטים הגיעו די מהר. "אני זוכר שהגיעו אליי השירים הראשונים של החברים של נטאשה על סרט, כי היה זול יותר להקליט סרט מאשר להדפיס תקליט. הייתי משמיע את זה הרבה, לפני שהם התפרסמו", מספר קוטנר בכאב, "יום אחד באתי להשמיע וראיתי שהאנשים מיומן החדשות מחקו את המילים 'החברים של נטאשה' וכתוב 'כתבנו בשטחים'. ביומן, כל אייטם היה סרט נפרד, וכל התכנית הייתה מסודרת בערימה של סרטים. היה דבר שקראו לו רייזר, מנגנון מגנטי שמוחק את הסרט. דקה לפני יומן החדשות לקחתי את כל הערימה ומחקתי להם את כל היומן. הם היו צריכים לעשות את הכל בלייב! זה היה ענק! מפקד גל"צ רצה להשעות אותי, אבל אמרתי לו יחס גורר יחס. קיבלתי חנינה".

בסוף יקראו לכתבה הזאת מאחורי הסלילים
כל זה באמת נשמע רומנטי וחכם, אבל העובדה היא ששדמה, ורטהיים וניר הם כמעט האנשים היחידים בישראל שטורחים להריץ סלילים במכונה כדי להקליט או להאזין למוזיקה. הביזנס האמיתי של שדמה מגיע מאותו סרט אגדי שהפך לסאונד של הרוקנ'רול. "זה סרט מעולה", הוא אומר, "יש לו המון בעיות, ובזכותן יש לי המון ביזנס היום כי אני מתמחה בלתקן בעיות בהקלטות אנלוגיות ולשחזר אותן". ארכיון שינדלר, הטלוויזיה הישראלית, כל מיני מכונים וגם אנשים פרטיים עומדים בתור לאולפן של שדמה כדי שיציל את הצלילים היקרים שלהם לפני שהם מתפוררים וימיר אותם לדיגיטלי.

זה התחיל במקרה. בסוף שנות התשעים פנתה אל שדמה, אז כבר מפיק וטכנאי אולפן ידוע, משפחה שבתם נפטרה. היא הייתה מוזיקאית, והשאירה אחריה סרטי הקלטה ישנים. הם ביקשו ממנו לעשות מזה אלבום. "גדלתי על טייפ, עבדתי על סרטים כל החיים", הוא מספר, "אבל כשפתחתי את הסרטים שלה לא ידעתי מה לעשות. הם היו הרוסים, דבוקים אחד לשני, גמורים". זה היה ב-1997, בקושי היו אינטרנט ופורומים, ושדמה חיפש בנרות מישהו עם ידע רלוונטי. בדיוק אז יצרנית אמריקאית ענקית סגרה את מחלקת הסרטים ופיטרה את כולם, וכל המומחים הכי גדולים נתקעו עם כל הידע בעולם על סרטים ואף אחד שיתעניין בו. "ופתאום יש איזה בחור צעיר מישראל ששואל איך לשחזר סרטים שנפגעו ונדבקו, אז הם פשוט שלחו לי הכל, הוראות ומדריכים, יש לי עד היום ספרים שלמים שהם העבירו לי בפקס". לאט לאט הפך שדמה לאחד המומחים המוערכים בעולם לשחזור סלילים מגנטיים, המציא חומרים כימיים וכל מיני טכניקות שהוא לא יכול לגלות לי. אבל, אחרי הכל, הוא אומר, "זה פורמט מת. חוץ מאנשים כמו אורי שמשתמשים בסרטים בשביל הסאונד המיוחד שלהם, הדבר היחיד שנשאר לעשות עם סרטים הוא לשחזר אותם ולהמיר אותם לדיגיטלי לפני שהם נעלמים".

על מה אנחנו בעצם מדברים פה, בסופו של דבר?
"בטייפ קסטות אתה מכניס את הקסטה ולוחץ פליי וזהו", אומר ורטהיים. "עם סלילים אתה קודם כל שם גלגל ריק וגלגל מלא, ואת כל החלקים המגנטיים אתה צריך לנקות עם אלכוהול וצמר גפן לפני כל פעולה, לפני כל שיר, בטח כל בוקר כשאתה מתחיל לעבוד. זה טקס", ובלי לעצור כדי לחשוב הוא מוסיף, "ומוזיקה היא גם סוג של דת, ודת צריכה טקסים".

*

פורסם במקור במגזין בלייזר

ערכת רבע החיים

יש מילים שאין בעברית. אנחנו חושבים בעברית, ואנחנו חושבים בעיקר במילים, כך שתחושה שאין לה מילה נשארת משהו עמום כזה, שאומרים עליו "קשה לי לשים את האצבע". תן לי לעזור לך, אח קטן. יש לך היום יומולדת 25, וזה יומולדת הרבה יותר חשוב ממה שאולי נדמה לך. הוא לא מרשים כמו 20 או 30 כי הוא לא עגול כמוהם – הוא שפיצי. הוא הרגע שבו מתחיל לדקור לך בצד. הנה המילה שחסרה לך ולא קיימת בעברית: טורשלוספאניק. זו מילה בגרמנית שהפירוש שלה הוא "הפחד מהתמעטות ההזדמנויות ככל שמתבגרים". אנשים בני 40 מכירים אותה במלוא הדרה, אבל בגיל 25 היא רק דקירה קטנה של אי נוחות.

הדיל הוא כזה: עד עכשיו האריכו לך שוב ושוב את ההתבגרות. עד הצבא היית ילד, בצבא היית קוּטר ומאז, בשנים שאחרי הצבא, היה לך את כל הזמן שרק רצית לעבודות מזדמנות, בחורות מזדמנות וחוויות מזדמנות. מעכשיו אתה מתחיל להיות באמת מבוגר. אתה בגיר חוקית כבר שבע שנים, אבל עד עכשיו עשית דברים שמבוגר לא יכול לעשות במשרה מלאה: חגגת, התבטלת, צברת חברים וסיפורים וכמה חרטות ובזבזת את הזמן כי היה לך המון ממנו. הלוואי על כולנו להשתמש בשנים האלו כמו שאתה השתמשת בהן. תנצור אותן חזק, הזכרונות מהן יחזיקו אותך הרבה זמן. אבל לעת עתה – עד הפנסיה או האקזיט – הן נגמרו. הגיע הזמן להבין שיש פחות ופחות זמן ויותר ויותר דברים להספיק כדי להרגיש שלחיים שלך יש כיוון ושהוא לא נבחר באקראי. לפי איך שאתה נשמע בחודשים האחרונים, בקרוב גם אתה תבין שנמאס לך להזדמן ואתה רוצה להתחיל להוביל את החיים שלך במקום שהם יובילו אותך. הדקירה הזאת בצד נקראת להתבגר אז, אה, מזל טוב.

הנה מתנה שתעזור לך לרכך את הדקירה.

על החבילה שלפניך – מתנה ממני ומאחינו הבכור – כתוב "ערכת רבע החיים", אבל זה כי לא היה עליה מקום לכותרת המלאה, שהיא "כל הדברים שאתה צריך כדי שמעכשיו תפסיק להתקשר אלינו אם אתה לא מסתדר עם משהו". הבכור ואני ראינו אותך הולך את כל הדרך עד לכאן ועשינו טעות קלאסית של אחים גדולים – עזרנו לך. שוב ושוב הצלנו אותך כשהיית צריך כבר להסתדר בעצמך כי אמרנו נו, מה הוא יעשה בלעדינו, הוא קטן. אז גדלת להיות אח קטן קלאסי – מוצלח, בטוח בעצמך, אבל כזה שמסתמך על הקביים במקום לפתח את השרירים ברגליים. אז שומע? גיל 25 הוא הרגע שבו לוקחים לך את הקביים. בעצם, זה מה שאני עושה עכשיו.

אנחנו עדיין פה, לא הולכים לשום מקום, אבל מעכשיו אתה צריך להסתדר לבד. נגמר לך הכסף? תסתדר. רוצה ללמוד איך לעשות משהו חדש? תסתדר. נשבר לך הלב ואתה לא יודע מה לעשות עכשיו? בוא איתנו לבירה. אבל אחר כך – תסתדר.

זה לא שהפסקנו לאהוב אותך – אתה האח הקטן שלנו, אבוד לך – אבל בתור בחור שרץ כמעט כל יום אתה אמור לדעת שאם לא מפתחים שרירים מסוימים הם נחלשים ונהיים די חסרי תועלת. בעשורים הקרובים אתה צריך להחזיק את החיים שלך – ועוד רגע של עוד אנשים – על הכתפיים שלך, אז כדאי מאוד שהן יהיו חזקות. בתוך התיבה הזאת לא – אני חוזר, לא – מונחת תכנית האימונים שלך. אבל יש בה כמה משקאות אנרגיה ורצועות צבעוניות כאלו ששמים על השרירים כדי למנוע כאבים ואף אחד לא ממש יודע איך קוראים להן. אם אתה חייב ללמוד ממני משהו לחייך הבוגרים, בבקשה תדאג שזה לא יהיה החיבה שלי למטאפורות איומות.

ויסקי טוב, ג'קט מחויט ועניבה, משטר כושר גופני, לב טוב – את כל אלה כבר יש לך, לשמחתי הגדולה. הערכה שלפניך הותאמה לך אישית, וכוללת רק דברים שעדיין חסרים. אנחנו לא יכולים לתת לך מתנה שתעזור לך למצוא כיוון, מקצוע, תשוקה שתוביל אותך בהמשך החיים – את העבודה הקשה הזאת תצטרך לעשות בעצמך – אז הכנו לך מתנה שתהיה צידה טובה לדרך, לא משנה באיזו דרך תבחר. בהצלחה.

"פראני וזואי" של ג'יי-די סלינג'ר יגרום לך לנטוש סוף סוף את החלום הבלתי מושג של כולנו – להיוולד להורים עשירים במנהטן – וזה לכשעצמו דבר בריא ומבגר. אבל הוא גם יעשה משהו משמעותי הרבה יותר: הוא יגרום לך לתהות על המקום שאליו הגעת עכשיו, בסוף הנעורים שלך. ואחרי שנטשת את התקווה הכמוסה לחיות כמו האנשים בסרטים, תצטרך לשאול את עצמך את השאלות האלו ברצינות. כדי להחליט לאן ללכת אתה לא צריך לשאול את עצמך "איך הגעתי לפה", אלא "לאן אני הולך מכאן?" – וזה ספר שלא יציע לך אף תשובה אבל יעזור לך לחדד את השאלה.
על הדרך, הוא גם יחדד בשבילך עוד כמה תובנות, שמרחוק נראות מובנות מאליהן אבל כשמתקרבים אליהן עם השנים הן הופכות לגושים גדולים של מועקה. למשל, שיש דברים שלנצח יישארו חידה, שאף פעם לא תבין, וחלק מהם הם אצלך בפנים. וגם, שהאתגר הכי גדול שלך בתוך אדם חילוני, מערבי ומודרני שלכאורה יש לו הכל (או את האפשרות להשיג הכל) היא למצוא משמעות רצינית ועמוקה לכל זה. בתור התחלה אתה תצא מהספר הזה, כמו מחווייה רוחנית פתאומית, בתחושה שכנראה לא הבנת הרבה מאוד דברים, אבל הוא ימשיך לרדוף אותך בראש במשך שנים. עם הזמן, כמה מסימני השאלה יהפכו בהדרגה לשלוש נקודות ואולי, עם קצת מזל, לאיזה סימן קריאה. בלי נדר.

אולר כיס של Victorinox בשביל הרגע שבו צריך לפתוח בקבוק בירה ואף אחד לא הביא פותחן. בשביל להבריג את העניין ההוא שכל הזמן התנדנד. בשביל להוציא את הקוצים מהידיים אחרי הטיול. בשביל להוציא את הבשר מהשיניים אחרי הפויקה. בשביל לחתוך חבלים. בשביל לחתוך מעטפות. וכן, גם בשביל להכניס את היד לכיס בחלק מפחיד של עיר זרה ולדעת שיש לך גיבוי, קטן ככל שיהיה. אבל גם בשביל התזכורת המפעמת והתמידית שהעולם, ברגע שאתה באמת יוצא אליו פיזית ונפשית, הוא לא בטוח ומוגן כמו עד עכשיו.

עט ומחברת. כי אתה בן 25, אז תתחיל להתאמן על החתימה שלך. כי אתה עוד מעט בן 30, אז יהיה לך קשה יותר לזכור דברים בלי לרשום אותם. כי חלק מהמחשבות האלו שפתאום מבזיקות לך ופוקחות לך את העיניים דווקא כשאתה באוטובוס או באמצע ישיבה במשרד ייעלמו לעד אם לא תרשום אותן ממש עכשיו. וכי למחברת אף פעם לא נגמרת הסוללה, אז תפסיק לרשום דברים חשובים בטלפון שלך.

תרומה של 100$. אנחנו יודעים שזה מוזר להכריח אותך לתת כסף ביומולדת שלך, אז את התרומה הראשונה אנחנו עשינו בשמך (ליוניצף, שעוזרים לילדים באיזורי מלחמה באפריקה) ועכשיו אתה יכול להחליט איך להמשיך מפה – אם, כמה ולמי לתרום. הנה הרציונל: אתה גבר לבן וסטרייט שיודע אנגלית. זהו, בעצם. העובדות האלו לבדן ממצבות אותך עם פוטנציאל הישרדות, עושר ורווחה גבוה בהרבה מרוב אוכלוסיית העולם. אתה בסך הכל חולק דירה עם חבר בתל אביב בלי לדעת מאיפה תביא שכר דירה לנובמבר, אז אולי אתה לא מרגיש ככה כרגע, אבל אתה חלק מהאליטה. בשביל מיליארדי (מיליארדי!!!) אנשים אחרים שחיים על אותו כדור ובאותו זמן איתך, אתה הבחור עם הג'יפ המבריק והגוגל גלאס וגליל השטרות שבולט במכנסיים שלו, ואתה חונה על המדרכה וחוסם להם את הדרך. במונחים עולמיים יש לך המון, המון כוח. ואיך אמר בן פרקר? עם כוח גדול באה אתה יודע מה. ממה שיש לך, אפילו אם זה קרוב לכלום, מן הראוי שתיתן משהו. יש לך כוח, ועכשיו יש לך גם אחריות.

Animals של פינק פלויד הוא אלבום אדיר שנועד ללמד אותך 3 לקחים נצחיים: שהעולם מונע ע"י אינטרסים וכדאי להיות מודעים לזה, שלמרות הכל צריך לזכור לאהוב בסופו של יום, ושבלי גילמור, רוג'ר ווטרס לא שווה כלום.

"קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי, כי זה מה שאחים גדולים עושים – מגלים לך את העבר. אז במקום להפיל עליך (עוד) אלבום של לד זפלין או (עוד) סרט של טרנטינו שיצא כשהיית בן 5, הנה ספר קריא להפליא שמתקצר את כל מה שקרה מאז שסוג מוזר מאוד של קוף התחיל ללכת ולדבר. הספר הזה כאן גם כדי שלפחות תוכל להעמיד פנים שאתה יודע משהו על משהו, וגם כדי להזכיר לך שאתה לא צריך לגלות ולהמציא הכל בעצמך. האנושות מתמודדת כבר כמה אלפי שנים עם הבעיות שתיתקל בהן, ורובן כבר נפתרו בעבר כך או אחרת. תלמד מטעויות של אחרים, זה הרבה פחות כואב.

שעון יד מסדרת Seiko 5. מבוגר צריך להגיע בזמן, ועדיף שהוא ייראה טוב כשהוא עושה את זה. לפעמים זה שווה הרבה יותר מקורות חיים מנוסחים היטב. קנינו לך אחד יפה ועמיד, כי אם הוא לא יישרט המון, סימן שאתה לא משתמש בחיים האלה נכון.

"היטלר" של איאן קרשו, כרך א'. הספר הזה פה מכמה סיבות: אלף, כי הוא ישביע את תאבונך להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, או לחילופין יעורר אותו מספיק כדי שתלך ללמוד היסטוריה לתואר ראשון. בית, כי בדור שלנו נורא קל לא לחשוב אף פעם על דברים כאלה, אבל אדם בוגר צריך להבין את ההיסטוריה כי עכשיו הוא חלק פעיל ממנה. וגימל, והכי חשוב – כי כשסבא עוד היה בחיים הוא נהג לומר "תמיד תסיים את מה שהתחלת" (זה משפט שיש לו עוד משמעות: קח אחריות, ואל תתחיל את מה שאתה לא מתכוון לסיים). בספר הזה יש 703 עמודים, זה אימון שרירים אדיר, ולא תהיה אותו האדם אחרי שהצלחת לסיים 703 עמודים של ספר שהוא לא הארי פוטר. תתחיל לקרוא.

ציור שלך בתור גיבור קומיקס עם זין ענק. סתם כי מצאנו מישהו שעושה את זה ב-5$ באינטרנט. אל תשכח שלפעמים להיות מבוגר זה פשוט להיות ילד עם כסף.

תכנית פנסיה מפנקת. סתם, אין פה תכנית פנסיה, בטח שלא מפנקת. אבל בתכל'ס, אתה של עוד ארבעים ושתיים שנה יהיה חייב לך בענק אם תתארגן על זה עכשיו. אז קבענו לך פגישה עם יועץ פנסיה טוב מאוד. תקדיש כמה ימים למצוא את התכנית שהכי מתאימה לך, אחרת זה ינשוך אותך בתחת כשממש תצטרך את זה, ואל תחיה באשליות – מתישהו, בעוד חמישים שנה שאולי יהיו רק הרף עין, אתה ממש תצטרך את זה (לך תגגל "אמסטרדמסקי פנסיה" ותקדיש שעה לקרוא. אתה תבין מהר מאוד). הפלנו עליך תיק משעמם, בירוקרטי, יבש, אבל כזה שמכריח אותך לחשוב על העתיד ולא רק לחיות בשביל עצמך ובשביל הרגע? ברוך הבא, אתה מבוגר עכשיו. מזל טוב.